ביאור ראובן על בבא קמא עח

גמ' "מעמידין להן אפוטרופין ומעידין בהן בפני אפוטרופין". ואפשר לפרש דברי חכמים בשני אופנים: מעמידין אפוטרופוס בכדי להעיד בפניו ולעשותו מועד, כמו שפירשנו במשנתנו, או מעמידין אפוטרופוס וגובין אפילו צד תמות, כמו דס"ד לפרש במשנתנו. ומדברי סומכוס שמעינן לקמן דהפירוש בדברי רבנן הוי כהאופן השני.

"סומכוס סבר רשות משנה". כאן ציין המציין דהרמב"ם פסק דרשות משנה, ובמשנה ציין דהרמב"ם פסק הרי הוא בחזקתו. והיינו דבאפוטרופוס פסק הרמב"ם דהרי הוא בחזקתו, משום דלא עבר ליד בעלים אחרים, דמעיקרא היה השור של יתומים וכשהגדילו הוי שלהם, והאפוטרופוס לא היה כי אם שומר שלהם, ובשומר אמרינן לקמן דכל מקום שהולך שם בעליו עליו. אבל בלוקח ומוכר דהוי באמת שינוי בעלים, הדין הוא דאמרינן רשות משנה. ולפי זה לא יפה עשה המציין שציין כאן להלכה דרשות משנה, שהרי כאן באפוטרופוס עסקינן, ובאפוטרופוס פסק הרמב"ם דהרי הוא בחזקתו.

"מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו". והא דלא פירש דסבר אין מעמידין, והכא בדלא נטריה כלל ומשלם פלגא דמועד? תירצו בתוספות דלקמן דלרבא משמע ליה הלשון חצי נזק אצד תמות, ככל חצי נזק שבקרן. ועוד דאי בדלא נטריה כלל הוי ליה למימר, אינו משלם אלא חצי נזק.

"אדמוקי לה במועד נוקמא בתם". כלומר, דהלא אף במועד אינו מחייב אלא על צד תמות שבו.

תוס' ד"ה דאי אמרת (לט.). "כדמפרש טעמא בהניזקין". כלומר, דהאפוטרופוס שהאב ממנה הוא מסתמא אוהבו של אבי היתומים, ובודאי שימלא בקשת האב שמבקש ממנו לפני מותו שיהיה אפוטרופוס לבניו, אפילו אם ידע שיהיה מוטל עליו שלא לפשוע בנכסי היתומים. וכן לא ימנע מלהיות אפוטרופוס בשביל כך כשב"ד ממנין אותו, דב"ד אין ממנין אלא אדם נאמן, והאפיטרופסות חשיבות היא לו.

בא"ד "כדי שישמור השור שלא יגח". וכן אין זה חשיבות כדמפרשים בסמוך, דשמירת שור אינה חשיבות.

בא"ד "ובירושלמי בהנזקין אמר אתיא דרבי יוחנן כרבנן". כלומר, דבהנזקין איכא פלוגתא בין אבא שאול ורבנן באפוטרופוס שמינוהו ב"ד, לאבא שאול ישבע שלא פשע (לפירוש ר"י ולא לפירוש ה"ר ר' חיים) ולרבנן לא ישבע דאם מחייבית ליה שבועה ימנע מהיות אפוטרופוס. ולכאורה נראה דפליגא בפלוגתא דר' יוחנן ודר' יוסי בר חנינא דהכא, דלר' יוחנן אינו משלם האפוטרופוס בפשיעתו משום "ממנעי ולא עבדי", והיינו כרבנן דחיישי להכי, ור' יוסי בר חנינא כאבא שאול. ודחי, דר' יוחנן מצי סבר אפילו כאבא שאול ור' יוסי בר חנינא מצי סבר אפילו כרבנן.

בא"ד "ונראה דאפילו נאבד דבר משל יתומי' שלא ישבע שלא פשע". כלומר, לפי סברת התוספות דימנע משום שלעולם יצטרך לישבע שלא עיכב כלום א"כ אפשר לתקן שישבע רק אם לא פשע, והיינו במקום שנאבד איזה דבר מיתומים, אבל מהא דקאמר מינוהו ב"ד לא ישבע, נראה שאינו נשבע כלל, אפילו כשנאבד דבר מהיתומים לא ישבע שלא פשע. והטעם משום דהכא הרי אומר שלא פשע (דאל"כ למה לן להשביעו) ואם לא נאמין אותו ונחייבנו שבועה שאינו משקר פשיטא שימנע, משום שחושדים אותו משקר. אבל גבי השור אין כאן חשד, שהרי יש עדים או שמודה בעצמו שפשע, דאל"כ אין מחייבין אוהו לשלם לניזק.

ד"ה ולא משלם. "ועוד דמשמע ליה ח"נ מגופו כסתם ח"נ דבכל מקום". כלומר, דאי אפשר לתרוצי כאביי אלא ע"י ג' תנאים: א', לפרש דר' יהודה סבר נזק שלם. ב', לפרש דלא נטריה כלל, דאי נטרו, אפילו שמירה פחותה, ליכא לחייבי לר' יהודה אצד מועדת. ג', ואי בדלא נטריה כלל ע"כ משלם צד מועדת. ועכשיו מוכיח משלש אלו דליכא למימר דפליגי, חדא דלא אמר ר' יהודה נ"ש, ועוד דליכא למימר בדלא נטריה כלל, ועוד דליכא למימר דחצי נזק דקאמר ר' יעקב היינו חצי דמועדת. ואם ליכא להוכיח מחדא מוכיח רבא מאידך.

ד"ה אדמוקי. "דלמועד לא איצטריך". כלומר דכיון דבמועד ליכא מאן דפליג דגובין משור חרש שוטה וקטן על ידי אפוטרופוס א"כ לא הוי ליה למימר ר' יעקב מחייב, דהא כולי עלמא נמי מחייבין, ואם כן ע"כ איירי בתם דאיכא למ"ד דאין מעמידין וקמ"ל דלר' יעקב מעמידין.

בא"ד "דלמועד לא איצטריך", ועוד י"ל דעכשיו שאנו יודעים מהברייתא השניה דתני ר' יהודה מחייב, בא ר' יעקב לפרשו ולאמר דמחייב חצי נזק, ולא יכול לאמר מחייב דא"כ במאי פירש דברי ר' יהודה. וברייתא ראשונה היא חלק מברייתא שניה, שבברייתא ראשונה לא רצה להביא אלא המסקנא, מה שפירש ר' יעקב.