ביאור ראובן על בבא קמא עז

גמ' "רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו". מחלוקת דרשות משנה אינה תלויה בבעיא דליעודי תורא. ועיין מה שאמרנו לקמן "מדרישא רשות משנה סיפא נמי".

"כי יגח ולא שיגיחוהו". עיין מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם בפסק זה, אבל קשה עליו מכמה טעמים, דנראה שהשואות הראב"ד אינן השואות.

"משוית ליה לר' יוסי בר חנינא טועה". כלומר, לאמר דפליג אכל הני אמוראי דאמרי אין נזקקין לנכסי יתומים בשום חוב, וע"כ אית לך למימר, דמזיק שאני, דאי לא גבית מיתומים לא ישמרו את שורם ולא יחדל מלהזיק, ולא דמי לחוב, שאפשר להמתין עד שיגדלו היתומים, וכיון שכן לא מיבעיא להפך דר' יוחנן ודר' יוסי בר חנינא.

רש"י ד"ה שור של חרש. "ואוקימנא ביתמי". משמע דרש"י מפרש, דהא דאמרינן לעיל דמיתמי אין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות היינו אפילו בנזקין שהזיק שורם של היתומים עצמם, ועל כרחך לאו מטעם דאמרינן בכל מקום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב משום דלא הוו מידי דקאי בעינא ולאו עליה קא סמיך בעל חוב, איכא למימר דלאחר מיתת אביהם קנאום, דהא טעם זה אינו שייך אלא בחוב שחייב אביהם, אלא הטעם משום דביתמי הקילו. ואם תאמר הא לעיל פירש רשי בפירוש הטעם דאין גובין מיתמי משום, דאיכא למימר דלאחר מיתת אביהם קנאום? י"ל דהתם פירש אליבא דהלכתא, דפסקינן כחכמים דאמרי לקמן "מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו". והכא פירש אליבא דמ"ד אין מעמידין, ולדידיה הוי פירושא דמתניתין דלעיל דלעולם אין גובין מיתמי אלא מנכסים שיש להם אחריות.

בא"ד "וקשיא לי א"כ מאי לגבות מגופו דנקט". והתוספות לא הקשו הקושיא הזאת, משום דאפשר לתרץ, דהא דאמר "לגבות מגופו" היינו למעוטי לגבות מעליה, והכי קאמר, לגבות מגופו הוא דאין מעמידין אפוטרופוס לתם, אבל לגבות מעליה, דהיינו לעשותו מועד, מעמידין אפוטרופוס אפילו לתם.

תוס' ד"ה שלא יהא. "אית ליה שלא יהא חוטא נשכר בבת ישראל שבוייה". פירוש, אע"פ שבשבויה מן הדין אין לה, משום שהיא ספק בעולה, ויכול הבעל לאמר לה הביאי ראיה שאינך בעולה ותוציאי ממני ממון? ותירצו, "משום דמוקמינן לה אקדושתה", כלומר, על חזקתה שהיתה קודם שנשבית. ואע"פ שלגבי איסור אינה מועילה לה חזקתה זו, שהרי היא אסורה לכהן? יש לאמר, שכאן מצרפים החזקה להטעם שלא יהא חוטא נשכר, ובשביל כן מועילה, אבל החזקה לבדה אינה מועילה משום דסתם עובדי כוכבים פרוצים בעריות.

ד"ה אין מעמידין. "דלמ"ד פלגא נזקא ממונא מאי איכא למימר". אבל רש"י לא הקשה הקושיא הזאת, משום דאיכא לתרוצי, דמ"ד פלגא נזקא ממונא סבר כחכמים דלקמן, דאית להו מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, והכי קיימא לן.

בא"ד "שלא יפסיד שורו, שהוא דבר מסויים". כלומר, דבר שלם, דבר בפני עצמו, לאפוקי כסף דאינו אלא לקנות בו דבר, ואינו דבר בפני עצמו. ודבר מסויים יש לו שיווי לבעלים יותר, משום דהתרגלו כבר להשתמש בדבר, הדבר כבר רגיל בשימושו המיוחד לו, כמו הכא, שהם יודעים כבר את טבע השור הזה והשיר יודע כבר את עבודתו המיוחדת, והיינו כמו דאמרינן בעלמא, "נפקא מינה לכושרא דחיותא".

בא"ד "אין משלם אלא מגופו". כללא דהא תירוצא, דבתם מטילין כל הקולות, כל האפשרות שלא לשלם, כדאשכחן דבתם מנכין חצי שבח נבלה מתשלומיו, אע"פ שאינו מפסיד את הפחת. וכיון דביתומים ובהלכו בעליו למדינת הים יש אפשרות שלא לשלם, והיינו כשאין שם אפוטרופוס, א"כ מטילין עליו את הקולא הזאת, ואין משלם.

ד"ה אלמא. "מילתא דפשיטא היא". משום דאיהו גופיה כי מזיק פטור, דפגיעתו רעה, ממונו לא כל שכן. כמ"ש התוספות לעיל, ד"ה "אין מעמידין".

ד"ה ואם הוחזקו. "כדקתני סיפא חזר לתמותו". חזר לתמותו ואפילו הוחזקו נגחנים ג' פעמים לא יעשה מועד עד שיחזיר ויגח שלש פעמים ברשות אפוטרופוס. וצ"ל דהוחזקו נגחנים רשעים ומשתגעים ליגח כי ההיא דלקמן דשאלו בחזקת תם דמוקי כגון שהכיר בו שהוא נגחן (כצ"ל).

בא"ד "שהכיר בו שהוא נגחן". כלומר, דאע"ג שהכיר בו שהוא נגחן מ"מ היה סבור שקנאו בחזקת תם, וא"כ שמע מינה שאפילו תם יכול להיות נגחן.

ד"ה ורבי יוחנן. "משום דחיישינן לצררי". כלומר, שמא לפני מותו נתן אבי היתומים לבעל חוב צרור כסף לשילום החוב.

בא"ד "משום שובר". היינו גם כן אותו הטעם, שמא כבר שלם והניח השטר ביד בעל חוב משום שקבל ממנו שובר שטר ששלם את החוב וכשיגדלו היתומים ימצאו את השובר.

בא"ד "ואפי' בשטר המקויים אין נזקקין משום שובר וצררי". דקשה להו, אי טעמא משום דיתומים הוו כשלא בפני בעל דין, א"כ למה לי טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי או משום שובר, תיפוק ליה דאין נזקקין משום דאינם בני דין.

בא"ד "וי"ל דשמא הוא מדמה קטנים להא". קשה לי, אי מדמה קטנים להא, א"כ מאי קושיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, הא התם קאמר קבלה מיניה, דהיינו מר' יוחנן, וא"כ ר' יוחנן סבר דביתומים כהאי גונא מקבלין ונזקקין. ושמא דקבלה מיניה קאי התם על ר' אסי ולא על ר' יוחנן, אע"פ שהלשון לא משמע הכי.

ד"ה דאי אמרת. "דהא הכא פשע בשור האפוטרופוס". וא"ת היכי פשע, הא מוקמינן הכא בשוורים נגחנים, דהיינו משתגעים ליגח ונוגחים אפילו בלי פשיעה? תירץ ברא"ש, משום דקיימא לן כר' יהודה, דאית ליה, מועד סגי ליה בשמירה פחותה, וא"כ כשמחייבינן אותו על כרחך לא שמר אפילו שמירה פחותה, והיינו פשיעה.

בא"ד "דההוא תורא דלא הו"ל ככי ושיני". כלומר, דההוא תורא דקנה אפוטרופוס בשביל היתומים, ומסרו לבקר שיפטם אותו, אבל לא היו לו לשור שינים ומת שם ברעב, ומצטדק האפוטרופוס שלא פשע בו משום שלא עלה על דעתו שאין לו שינים, ושהבקר היה צריך להודיעו שאינו אוכל, ומשמע שאם פשע היה מחויב.