ביאור ראובן על בבא קמא עה

גמ' "שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור". וכתב הרמב"ם בפ"א מנזקי ממון, דקנס הוא זה לעכו"ם לפי שאינן זהירין במצוות ואינן מסלקין הנזק.

"אי רעהו דוקא". כלומר, אי רעהו דוקא, אפילו למעוטי נכרי, דרעהו משמע ישראל, א"כ אפילו נכרי לפטר, ואי רעהו משמע איש, אפילו דישראל נחייב. אמר ר' אבהו, אפילו תימא רעהו דוקא או לאו דוקא, "אמר קרא וכו' ".

"עמד וימודד ארץ, כלומר, הסתכל במדותיהם של עמי הארץ.

"איתגורי אתגר". מלשון אגרא, והתי"ו הוא מבנין

"גדול המצווה ועושה", דהמצווה ועושה מועיל בעשייתו לכל החברה, וכן כשאינו עושה הוא מפסיד בזה לכל החברה. אבל מי שאינו מצווה אינו מועיל בעשייתו ואינו מפסיד בלא עשייתו, את כל החברה.

"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". הפסיק בזה להראות שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ובשביל דבר טוב שיש בשתי פרידות, ההוא חס על ב' אומות שלמות ולפיכך כשהתיר ממונם של ע"א הוי משום שאין בהם ובממונם שום דבר טוב, שום תועלת לחברה.

תוס' ד"ה דאם כן. "וכ"ש בתם". וכי תימא, נימא דאין לו דין מועד אבל יש לו דין תם, אפילו בפעם השלישית, גם זה אי אפשר, דאי פטור מצד מועדת כ"ש דפטור מצד תם הקל, כדאיתא בתוספות לעיל לד:

בא"ד "וה"ה שבא לפטור לגמרי תם דהקדש בהדיוט", והיינו כלשון שני של רש"י.

בא"ד "רעהו הוא דאיכא חילוק בין תם למועד". כלומר, וכי תימא היאך אפשר להיות למדרש מרעהו תרי דרשי דסתרי אהדדי, דבהדיוט הקדש שאינו רעהו יהיה חייב ובהקדש הדיוט פטור, לכן פירשו דדרשא אחת היא.

ד"ה עמד. "אבל למ"ד מותר קשה". כלומר, דמקראי משמע דדוקא בענין זה שרי, אבל מן המשנה לא קשה אמאן דאית ליה גזל עכו"ם מותר דהוי תנא ופליג אמתניתין. אבל קשה לי, היכי משמע מקרא דדוקא בענין זה, הא סתמא כתיב, דהתיר ממונן בישראל, וא"כ אפילו בגזל. ועוד, הא טעמא דראה שבע מצוות וכו' שייך נמי אגזל דהא גזל נמי מן השבע מצוות היא. וי"ל דלא דמי גזל לשאר דינין, דבשאר דינים הוי הדין רק לגבי החברה שמקבלת אותו, אבל לא לגבי החברה שאינה מקבלת אותו. למשל: בחברה שפוטרים את המזיק, אם נחייב אותו נעשה שלא כדין, דדין הוא שלא יהא חייב יותר מכל חברי החברה, וכן בחברה שאין שם דינין, דין הוא שלא נעשה דין לאחד, אבל בגזל אינו כן, דאפי' במקום שאין דינים, מצווים אגזל (למ"ד גזל עכו"ם אסור), משום דדין גזל אינו מופקד על החברה אלא על כל איש ואיש, ולפיכך אע"פ שבני נח נצטוו על הדינין נצטוו נמי אגזל, משום דאיזה דינין שיתקנו הוטל עליהם לשמור דין גזל, וכיון שכן, הכא נמי, כיון שבני נח לא קיימו דינין, א"כ נעשו כחברה שאין להם דינין, ולפיכך אין להם תביעה בדינין אחרים, חוץ מגזל, דנוהג אפילו בחברה שאין להם שום דינין, ולפיכך, כיון דתולה בהא דלא קיימו שבע מצוות, כלומר, שאין להם דינין, א"כ מותרין לגבם רק בדבר התלוי בדינין אבל לא בגזל.

ד"ה מפארן. "דבפארן נגלה לאומות". כלומר, דאפשר לפרש דמהר פארן, היינו, סיני, הופיע לישראל.

בא"ד "ופארן ארץ ישראל היא". כלומר, ועוד ראיה דלאו היינו סיני שנתגלה לישראל.

בא"ד "ואע"ג דקדריש התם לכל השמות". כלומר, ובכל מקום שדורש את השמות הוי כשיש למקום אחד כמה שמות, אבל כשיש למקום שם אחד אינו דורש אותו, אבל אין להקפיד, דלפעמים הוא דורש את השם גם כשהוא אחד. ומהר"ם פירש דהקושיא היא משום דהדרש של השם פארן הוי "שפרו ורבו עליה ישראל וא"כ ש"מ שלא נקראו על ארץ ישמעאל". ואין הלשון משמע כן.

ד"ה אלא האדם. "ורבינו תם מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם". ור"ת לא רצה לפרש כרש"י משום דאי ר"מ לא סבירא ליה כר' שמעון' מאי מקשי הכא בפשיטות אר"מ, הא פסקינן הלכה כר' שמעון.

ד"ה קראו. "המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב". פירוש, משום דע"כ היו במצב מוסרי נמוך מאד, והטוב והרע שבתורה לא יהיה בהתאם עם מצבם הרוחני וימאסו בטוב של התורה, ולא רק שלא יועיל אלא שיזיק, כי טבע האדם ללחום בזה שהוא מואס.