ביאור ראובן על בבא קמא עד

גמ' "סיוטא בעלמא הוא דנקטיה". כלומר, דאין השור נעשה מועד אלא כשהוא לראות הרבה פעמים ביום ט"ו אף רבי מודה דלא חשבינן ראיית ט"ו לסירוגין אלא שדינן ליה אוסתה של ט"ו, וצריכה פעם ד' בי"ח להשלים ג' פעמים של סירוגין.

רש"י ד"ה ראתה. "ומתחילה היתה למודה בימים אחרים". כלומר, דאם היתה למודה מתחילה ידעינן לבטח למתלי טעמא בהא, וכיון שהוא מוחזק מועד אינו יוצא מחזקתו מספק וחייב הבעלים בשמירתו. ועוד, כיון שהועד בשבועות שלימות צריכים שבועות שלימות לחזרה, דבחזרה מחמירינן טפי מהעדאה, דהא לר' שמעון בהעדאה די בג' פעמים ובחזרה בעי ג' ימים, וכן לר"מ בהעדאה די בג' פעמים ובחזרה בעי עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו. אבל קשה לי, למה אינו ניחא לפי' הירושלמי, ונראה דהא דאמר לפי' הקונטרס לאו דוקא.

ד"ה ושמואל. "לרב נעשה מועד דקתני אשלישית קאי", והיינו דמשלם נזק שלם אשלישית, לפי פירוש רש"י דהכא, ולפי זה קשה למה נקט "שור ולא נגח" באחרונה.

ד"ה לשון אחר. "וה"ק אלא אמר ר"ל פטור דהקדש בהדיוט כדקאמרי' דרעהו דוקא". עיקר החילוק בין לשון ראשון ללשון שני הוא: דללשון ראשון ילפינן פטור דהקדש בהדיוט ממיעוטים מיוחדים דכתיב בין בתם ובין במועד: בתם כתיב "שור איש" ולא של הקדש, ובמועד כתיב "והועד בבעליו", פרט להקדש שאין לו בעלים, אבל מרעהו לא ילפינן, דרעהו בשור המנוגח כתיב, ואתי להפך, להחמיר בתשלומין כששור המנוגח הוא הקדש, מדכתיב רעהו בתם ולא במועד. וללשון שני ילפינן מרעהו אף פטור דהקדש בהדיוט, אע"פ דמאותו "רעהו" ילפינן חומרא בהדיוט שנגח הקדש. והיינו טעמא: דקרא דתם פשיטא דלא איירי בשור הקדש שנגח, דהא כתיב שנגח שור רעהו, ואין רעהו להקדש, וכיון שכן לא היה בכלל מועד נמי, דבמועד כתיב "או נודע כי שור נגח הוא" דמשמע דמדבר באותו השור הנוגח שדבר בו בקרא הראשון. ולפי הלשון הראשון קשה קצת, דלא מביא בגמרא הפסוקים שילפינן מהם פטורי דהקדש בהדיוט.

תוס' ד"ה שור. "משדינן ליה בתר קמאי או בתר שוורים שהן מינו". כלומר, בבעיא שניה, אם תמצי לומר, בבעיא ראשונה דשור בתר שוורים שדינן ליה, משום דהוי מיניה, שבת, שבת, ושבת אחד בשבת ושני בשבת מהו, ואת"ל דאפילו בימים איכא למימר סברא דמינא ושדינן ליה בתר שבתות דהוו תרי טעמי, ה' בשבת, ע"ש, שבת' שבת, וכו'.

ד"ה יום ט"ו. ואין הראשונים של ט"ו יום מן המנין". כלומר, דכשראתה ג' פעמים עשרים הרי יש כאן ארבע פעמים חמש עשרה, ולמה צריכים ארבע פעמים בכדי להתיר יום ט"ו אחר טבילתה? אלא לאו משום דהתם לאו שם היום גורם אלא דילוג ימים. ואין נראה לחלק משום דהיתה למודה לראות ביום ט"ו להכי הראשון אינו עולה בחשבון, כדמתרץ לרב התם, "למודה שאני", דלא דמי דהתם איכא לצרף ראיה שראתה בט"ו לשאר ראיות שראתה גם כן בט"ו לחדש, אבל הכא הרי שינתה מלימודה, ואי אפשר לצרף אותה עם לימודה.

בא"ד "וצריך לחלק בין סירוגים של ימים לסירוגים של שוורים". ואפשר לחלק כך: בסירוגין של ימים הרי אין היום גורם אלא הסירוגין, דאי אתי הסירוגין למחר היה נוגח למחר, וכיון דבנגיחה ראשונה לא היה סירוגין של יום אחד, כמו בסירוגין של השתי הנגיחות האחרות, אינה נחשבת עמהן, אבל בסירוגין של שוורים פשיטא דהשור הוא גורם, דאם לא היה רואה שור לא היה נוגח.