ביאור ראובן על בבא קמא עג

גמ' "את שהוא מועד לו". כלומר, אם הזיק "את" הדבר "שהוא מועד לו".

"לימות החול משלם חצי נזק". לפי פשוטו קמשמע לן ברישא דאפשר להיות מועד רק לדבר אחד, ולא אמרינן כיון דהוא מועד לדבר אחד, והבעלים יודעים שצריכים לשומרו, ממילא הוא חייב על כל מה שהזיק, ומיגו דהוי מזיק לדבר אחד הוי מזיק לדבר השני. ובסיפא קמשמע לן דמועד לזמן אחד לא הוי מועד לזמן אחר, אפילו לדבר אחד.

"ואת"ל נמי איתא לדברי פפא", דמזה שהוכחנו דבמשנה ואינו מועד קאמר אין ראיה דליתא לדרב פפא, דמצינו למימר דהמשנה חפצה להשמיענו היא גופא, דכשהשור הוא מועד לאחד ואינו מועד לשני משלם לו חצי נזק, ולא אמרינן כיון דסוף סוף הבעלים פשעו שלא שמרו מן הדבר שהוא מועד לו, וא"כ ישלמו, ומיגו דהוי מועד לדבר אחד הוי נמי מועד לכל הדברים, כדבעינן למימר בהפרה, מיגו דהוי פושע לענין שוורים הוי פושע לענין גמלים. אבל אם היינו שונים אינו מועד, אז ע"כ הוה לן לאמר דסתמא לא הוי מועד. וכן פסק רב אלפס לקמן כרב פפא.

"נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל". דאם לא כן תקשי לרב פפא מברייתא דראה שור נגח חמור לא נגח וכו' דהוי מועד לסירוגין לכל.

רש"י ד"ה הרי הוא מועד לשבתות. "לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו". דליכא למימר דהוי מועד לנגוח סוף כל ז' יום, דאם כן ליבעיא ג' פעמים סוף ז' יום, דהיינו קרוב לד' שבתות, ובגמרא מוכח דג' שבתות סגי. ועיין בתוספות דלקמן ד"ה "יום ט"ו בחדש זה".

תוס' ד"ה אין צריכין. "מלוה על פה מאי איכא למימר". הא ליכא שם שום דבר למסור לב"ד.

בא"ד "וי"ל דהוי כאילו החוב שלהם מסור לב"ד". וא"ת הרי מלוה להוצאה נתנה ואין למלוה אצל הלוה שום דבר למסור לב"ד? י"ל, הא אין כותבין פרוזבול אלא כשיש ללוה קרקע, ובקרקע הרי יש למלוה שעבוד וזכות, ובכן הוא מוסר לב"ד זכותו על הקרקע, ואפשר דהיינו טעמא דאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, דכיון דבמלוה על פה אינו מועיל בלי קרקע תקנו שאף בשטר יכתבו רק על הקרקע.

ד"ה הרי הוא מועד. "וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם". קצת קשה, דהא הכא איירי בבהמות, כדאמר "את שמועד לו משלם נזק שלם", ובבהמות מה שהוא עושה.

ד"ה רב זביד. "ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההיא ולא נגח לא הוי חזרה". וטעמא משום דהא מאי שייך האי טעמא? הא הבהמות אינן לובשות מלבושים אחרים? וצריך לפרש, דכיון שהאנשים נראים בעיניו נכרים לפיכך נוגח את הבהמות.

ד"ה משיחזור. "דאפילו שבת ממלאכה בימי החול דלקמן". כלומר, אם נסמך ההיא דלקמן (מא.) מוכרחים אנו לאמר דהוי מצי למיתני במתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם, והא דלא תני לה, אפשר משום דהוי בכלל מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. ומיהו אין לסמך ההיא דלקמן, משום דהתם פריך עלה, "ומועד לבהמה הוי מועד לאדם", ואינו אומר, דאין הכי נמי, דהוי מועד, שאם לא תאמר דחזר בו מההיא תקשה ליה הא דמקשינן בתחילת המסכת, מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף.

ד"ה שור ולא נגח. "בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ"ש". בלומר' דהא הוי מועד אחרי שור האחרון שנגח. ותירצו דמ"מ לא ישלם נ"ש אחרי שור האחרון שנגח, לפי שלא יהיה בסירוגין, לפיכך תני "שור ולא נגח", דבלי השור הזה לא תועיל כלום מוחזק להיות משונה משאר שוורים, שטבע שאר השוורים לא ליגח בלי סיבה נכונה והוא נוגח, והוה אמינא דהפחד משמיעת קול שופר בראשונה הוי סיבה מספקת לכל השוורים ליגה, וליכא כאן חזקה שטבע השור הזה משונה משאר שוורים, משום שבשעת פחד אינו יודע העדתו, והגהת הב"ח אינה, כן נראה לי.