ביאור ראובן על בבא קמא עב

גמ' "הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו". והכי פירושו, "בזה אחר זה", כלומר, וגם בהיותו בזה אחר זה.

"אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו". והכי פירושו, אם יש מותר בניזק הזה שנגח אצלו באחרונה יחזיר לזה שלפני האחרון.

"אתאן לר' עקיבא". לפירוש רש"י, דר' שמעון לא מצי איירי בתפסו ניזק, דבתפסו אפילו ר"ע סובר כר"מ, א"כ מקשי בפשיטות טפי, דהא במתניתין משמע דאיכא מחלוקת בין ר"מ לר"ש דהיינו דבאותו דבר שר"מ סובר כך ר"ש סובר כך, ובאמת, לפי האוקימתא דהשתא, ר"ש לא איירי כלל בדבר שר"מ איירי, אלא מביא סברת ר"ע בדבר אחר לגמרי, ואין זה סוגית המשנה. ומשני, דאף זה סוגית המשנה, כמו שאמר ליה שמואל לרב יהודה, דלפעמים תרי בבי דהמשנה שנויות לא כמו שנראה לכאורה באופן אחד או לפי חד תנא.

"רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא". ואע"ג דמתוך לשון המשנה נראה דאיכא פלוגתא בין רישא לסיפא, מ"מ לא נראה דהפלוגתא היא בדברי ר' ישמעאל ור' עקיבא.

רש"י ד"ה שבוק. "בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר". כלומר, דלפי מאי דמוקמינן מתניתין הוי פירוש המשנה הכי: "שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים בזה אחר זה", היינו בניזק זה אחר ניזק זה, ישלם, השומר האחרון, לאחרון שבהם". "ואם יש בו", בניזק זה שהוא חייב לשלם לאחרון, "מותר, ישלם לשלפניו", היינו לפני האחרון. ובאופן זה אחרון אחרון נשכר. ולר' עקיבא לאו דוקא באופן זה אחרון אחרון נשכר.

ד"ה הקדישו ניזק. "ל"ג", דהא הכא קתני נפקותא בפירוש במשנה, דלר' שמעון יחזיר לכולם ולר"מ לא יחזיר לכולם. ועוד הא הכא איכא הרבה נזיקין והאיך אפשר לומר הקדישו ניזק.

תוס' ד"ה כגון. "אבל לרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו וכו' לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו". לאו דוקא, אלא כלומר חייב על חלקו משום שותף, דלר"ע הוי תפסו ואינו תפסו שוה, ובלא תפסו אמרינן דחייב משום שותפות. והא דקאמר ש"ש משום דנקטו לשון הגמרא.

בא"ד "דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו". ואע"ג דהמזיק לא היה יכול לשמור חלקו משום דהיה ביד הניזק, מ"מ דרך השותפין שהאחד עושה צרכי דבר השותפות ומה שמרויח או מפסיד הוא לשניהם.

בא"ד "ולא כפי' הקונטרס". דלפירוש רש"י סיפא איירי דוקא בדלא תפסו, דאי תפסו מודים כ"ע דאחרון אחרון נשכר.

ד"ה אם יש. "והשתא אחרון אחרון נשכר דמתניתין אאחרון שבכולם דהוא החמישי קאי". כלומר, דלפי פשוטו, "אחרון אחרון נשכר" משמע כל אחרון, כמו יום יום משמע כל יום, והיינו כל מי שהוא אחרון מרויח מזה שלפניו. וזה אינו הכא, דהא פעמים שהשלישי יש לו יותר מהרביעי. לפיכך פירשו דאחרון דהכא היינו אחרון שבכולם, והיינו פירוש דאחרון אחרון, כמו סוף סוף הוי פירושא סוף כל הסופים.

ד"ה נותן. "שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה". כלומר, דר' יהודה נשיאה ידע דת"ק דאמר סלע בעיני פליג אר' יוסי הגלילי דאמר מנה בעשיר, משום דידע דבושתו של עני אינו אחד ממאתים בעשיר אבל מספקא להו להתוספות אי ידע דבושתו של עני הוא יותר מאחד ממאתים מבושתו של עשיר, דלפי זה בושתו של עשיר אינו צריך לעלות לת"ק למנה, או ידע שבושתו של עני הוא פחות מאחד ממאתים מבושתו של עשיר, ובכן בושתו של עשיר צריך לעלות יותר ממנה לת"ק לפי חשבון סלע לבושתו של עני.

ד"ה ושל דבריהם. "דנפקא לן מכמוהר הבתולות". כלומר, דלמ"ד דאורייתא פשיטא דהוי צורי, משום דנפקא ליה מכמוהר הבתולות והתם כתיב ישקל, דהיינו סלעים, דשקל הכתוב בתורה הוי סלע, וסלעים האמורים בתורה הוו צורי.

בא"ד "גבי אחד אלמנת כהן ואחד אלמנת ישראל", כלומר, דהתם איתא דכשכפלו כתובת אלמנת כהנים פירשו האנשים מהן מלנשאן, "דאמרי עד דנסבינן אלמנת כהנים ניזיל וניסיב בתולה בת ישראל", וא"כ משמע דכשכפלו כתובת אלמנת כהנים השוו אותה לכתובת בתולה בת ישראל, וכתובת אלמנת כהנים קאמר התם דהיתה שוה לכתובת אלמנת ישראל, דאמר "אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתה מנה".

ד"ה יד. "הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם". ומ"מ מועיל טעמא דיד עניים אגן, משום דהוה כמו שהמקבל בעצמו היה שם, דהוו במעמד שלשתן, ובמעמד שלשתן תקנו חכמים שיועיל אפילו בדבר שלא בא לעולם, דהא כל חוב יכול ליתן במעמד שלשתן אע"פ דהוי דבר שלא בא לעולם, משום דמלוה להוצאה נתנה, ואין למלוה אצל הלוה שום דבר שיוכל לאמר זה הוא שלו, או שיש לו זכות על זה.