ביאור ראובן על בבא קמא ע

גמ' "לא כי אלא קטן הזיק" יתר מכן, אפילו ודאי הזיק במקצת מ"מ פטור על מה שהוא ספק (ובתוספות פירשו לקמן בענין אחר, ועיין מה שהערנו שמה).

"אחד תם ואחד מועד". יתר מכן, אפילו הספק הוי אם תם או מועד הזיק דמסברא הוי לן למימר דמועד הזיק ומ"מ אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה כיון דשניהם רצים כן פירשו בתוספות לקמן.

"לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן". יתר מכן, אפילו ודאי דתרווייהו הזיקו, אלא שהספק הוא כמה ההזיקו, ועוד דאית לן למימר דהגדול הזיק את הגדול, משום דהקטן לא יעיז להזיק את הגדול. ואפילו אחד תם ואחד מועד דמסתברא דהמועד הזיק את הגדול, ומ"מ המוציא מחברו עליו הראיה. ובתוספות לא פירשו כן.

"מדרישא ברי וברי סיפא נמי ברי וברי". אבל ליכא למידק מהא דבסיפא נמי קתני לא כי, דהא האי לא כי, מזיק טוען, ומזיק אפשר דאמר ברי אבל ניזק אומר שמא, ולא קשה ארבה בר נתן.

"לא סיפא ניזק שמא ומזיק ברי". והוא הדין דהוי מצי להוכיח מהא דקאמר מזיק לא כי, דהא אף רב פפא אית ליה דלא כי משמע דוקא ברי, דאם לא כן לוקמי כל המשנה בשמא ושמא, וכדהוכיח במהרש"א.

רש"י ד"ה על סומכוס. "וממתני' שמעינן דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא מחבירו וכו' ". קצת קשה, הא באותה ברייתא גופא כתיב בהדיא דחלוקים עליו חביריו, "דברי סומכוס וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה". ויותר נראה דמביא ממתניתין דהתם, דאוקי שמואל כסומכוס.

ד"ה דקאמר. "כל שכן דהוה תיובתא". ברש"י איתא כל שכן, אע"ג דבגמרא לא גרסינן כל שכן אלא אכתי, ואפשר דרש"י סובר דהכא הוי לפטור את המזיק טפי משום דלא הוציא בודאי.

תוס' ד"ה זאת אומרת. "וההיא דמחליף פרה בחמור", וילדה, ואין ידוע אם עד שלא משך בעל הפרה את החמור ילדה, והוי הולד של בעל הפרה, או משמשך, כשהיתה הפרה כבר ברשות בעל החמור, וכן בשפחה שנקנית בכסף.

ד"ה ממאי. "דקתני זה אומר לא כי". כלומר, וקמהדר ליה "דקתני זה אומר לא כי", ולא כי הוי לשון ברי.

בא"ד "התם ליכא למיטעי שאין הבעל רגיל לידע", כלומר, ולפיכך לא דק התם בלישנא ותני הלשון דרגילים בכל מקום לטעון, דהיינו ברי.

ד"ה הא לא מייתי. "וי"ל דלשון המוציא משמע שבא להוציא", ומוציא משמע בעל כרחו של המוחזק, שאין המוחזק מסכים על זה.

בא"ד "ולהכי א"ש לשון המוציא". כלומר, מי שהוציא מחברו בעל כרחו, דהיינו התופס, עליו הראיה על השאר.

ד"ה לימא. "ולא מחייב ר"ג אלא שבועה". מטעם מודה במקצת, וכשנשבע פטור אף על מה שהודה, משום דמה שהודה לא תבע לו התובע, והוי כמו הודאת בעל דין שאין הנתבע חייב לו זה שהודה, ולא דמי למודה במקצת, ולתבע לו חטים ושעורים, דהתם תבע התובע אף מה שהודה הנתבע.

בא"ד "והתם ודאי לכ"ע חייב מה שטענו ואפ"ה פטור משבועה". ויש לחלק בין מודה במקצת לטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן? דבמודה במקצת אין כפירה בעצם הדבר שהוא תובע, אלא בכמותו, ובכמותו דרך כל אדם להשתמט, הדבר לא היה כל כך רע כמו שאתה אומר. אבל בטענו חטים ושעורים מכחיש הכופר את עצם הדבר, דבר כזה לא היה כלל, ובזה אמרינן אין אדם מעיז.

ד"ה רישא, "וי"ל דבברי וברי נמי איירי". כלומר, דוקא רישא, אבל ההיא דאחד גדול ואחד קטן דוקא בברי ושמא אפשר לאוקמי, דאי בברי וברי נמי א"כ לא הוי כרבה בר נתן.