ביאור ראובן על בבא קמא סט

גמ' "זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק". כלומר, לא זו, דהספק הוא אם היה כלל מזיק אלא אף זו, דבודאי הזיק, אלא שהספק מי שהזיק, אמרינן ידו על התחתונה.

רש"י ד"ה ומנא ידעינן. "דאי מסתמא אפילו מריה נמי חייב". דקשה ליה, מאי האי דקפריך ומנא ידעינן דלהכי איכוין, הא איכא למימר, דאע"ג דלא ידעינן והוי ספיקא, בתרווייהו בין בשור ובין באדם, ומ"מ פטור באדם מחמת ספיקא דספק ממונא לקולא. ותירץ, דמספיקא יהיה חייב ממונא, משום דהא החיוב ממונא תלוי הכא בפטור מיתה ומספיקא יהיה פטור ממיתה, דספק נפשות להקל.

ד"ה דרך עליה. "דפטור מגלות אפ"ה פטור מתשלומין". רש"י פירש כיש טועים, בתוספות, וא"כ קשה עליו מהא שמוכח בסוגיא דאלו נערות דאתא לפטר מזיד דרך ירידה כמו דרך עליה. וי"ל דתרווייהו שמעת מינה, דבשוגג אית לן למיפטר טפי דרך ירידה, משום דחייב גלות, ובמזיד אית לן למיפטר טפי דרך עליה דלא ניתן לכפרה, וכיון דמדמינן עליה לירידה וירידה לעליה שמעינן מינה תרווייהו.

ד"ה והוזק. "הנרדף", משום דהלשון שור שהיה רודף והוזק משמע שהרודף הוזק.

ד"ה בסלע. "מתחכך היה בסלע ולקה". אפשר דאתא למעוטי אם נתקל ברוצו בסלע, דאז הוי הרודף כמו שדחף את הנרדף לבור דפליגי בה ר' נתן ורבנן.

תוס' ד"ה חובל (לד:). "דלא הוי מקלקל גמור אלא תקון במקצת". והא דמחייב במתעסק היינו נמי דאיכא צורך לגמרינן בהא ממקלקל".

בא"ד "נהי דצורך מצוה לא משוי ליה תקון מ"מ צריכא לגופה". היינו לפי התירוץ השני בתוספות דאף לר' אבהו מחייב ר' שמעון רק במלאכה הצריכה לגופה, וכן הקושיא והתירוץ שאחרי זה אתיא להאי תירוצא אליבא דר"י.

סא"ד "ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה כלל ממנו". כלומר, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היינו שצריך המעשה שהוא עושה אבל שאינו צריך תכלית המעשה, שהיא המלאכה, כמו חופר גומא, שהוא צריך בחפירה, ואינו צריך הגומא, אבל הכא המלאכה היא הוצאת הדם, וזה הרי הוא צריך. וכן גבי הבערה, המלאכה היא עשיית האפר, דהיינו הבערה.

בא"ד "דהתם כרבי יהודה דחשיב ליה תקון". כלומר, ולא ילפינן מינה כל המקלקלין בהבערה.

ד"ה נתכוון. "דבשור ליכא כוונה ובאדם בעי כוונה". כלומר, מאי נפקא ליה מיניה אי אמרינן שורו דומיא דידיה או הוא דומיא דשורו, כיון דהוא אינו חייב בבושת אא"כ נתכוין לבייש ובשור פשיטא דליכא כונה לבייש, א"כ ליכא למימר, לא הוא דומיא דשורו ולא שורו דומיא דידיה.

בא"ד "ואתא לאשמועינן שור דומיא דאדם דבעיא שיתכוין לבייש וכו' ". כלומר, מתרי טעמי אית לן למימר דשור דומיא דידיה משמע נתכוין לבייש: חדא דשור דומיא דידיה משמע מעשה שהאדם רגיל יותר לעשות משור, והיינו נתכוין לבייש. ועוד אי נתכוין להזיק אין שום חידוש במה שהשור פטור, דהכי תנן בהחובל, ואי אמרינן שור דומיא דידיה משמע דהחידוש הוא בשור, דמשמע הכי, במעשה שאדם עושה והוא חייב, השור פטור.

ד"ה מתניתין. "ועוד דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה". כלומר, דשוגג גבי שבת הוי ששכח את האיסור, או ששכח שהיום שבת אבל מה שעשה הוי מלאכה לאפוקי מקלקל דלא הוי כלל מלאכה דמלאכה כולל תיקון. אע"ג דלענין הכאה הוי שוגג ששכח כלל מה שהוא עושה, ולא הוי מלאכת מחשבת כלל, כמו מקלקל.

בא"ד "מה שורו בשוגג אף הוא בשוגג". לפי פירוש התוספות הכי משמע: לעולם הוא דקבעי לאפרו ושורו דלא בעי ליה, וכי תימא היכי הוי הוא דומיא דשורו? הם דומים בזה ששניהן עשו בשוגג. ולפי זה קשה, היכי קאמר בתר הכי, "כיון דבמזיד נדון בנפשו וה"ד דקבעי לאפרו", דמשמע דלפי אוקימתא דרבא לא איירי מתניתן דקבעי לאפרו, לפיכך תיקון מהרש"ל הגירסא. אבל מ"מ קשה, הא סוף סוף לא הוי שור דומיא דידיה, ומהמשנה משמע דבכל דבר דומיא בעינן. ולע"ד נראה דאפשר לפרש מתניתין בדלא קבעי ליה ומ"מ פטור מטעם שוגג, אע"פ שאין כאן איסור מלאכה כלל, דהא אף באין מתכוין אין איסור מלאכה כלל, ומ"מ פטרינן מטעם שוגג, כדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין עט:) והא דקאמר מתניתין בשוגג, דכל הפטורי ממון כלל התנא דבי חזקיה בכלל דשוגג, וכיון שכן לא קבעי לה קרי לה שוגג לענין פטור ממון, כדקרי ליה התנא דבי חזקיה.

ד"ה מכה. "מפיק מיניה התם דמותר להקיז דם לאביו" כלומר, דבראש הנחנקין רוצה לאמר, דהא דקיימא לן דמכה אביו אינו חייב אלא אם כן עשה בו חבורה ילפינן מהיקישא דתנא דבי חזקיה, "מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה עד דאית בה חבורה (דהא כתיב מכה נפש בהמה, ונפש משמע הוצאת דם, כי הדם הוא הנפש) אף מכה אדם, דהיינו אביו, לא מחייב אלא בחבורה. וקפריך, היאך אפשר לאמר דנפש דבהמה היינו חבורה, הא גבי בהמה חייב לשלם אפילו שהזיקה בלא חבורה? ולפיכך קהדר ביה במסקנא וקאמר דהאי נפש דכתיב גבי בהמה קאי רק אמכה אביו, באם אינו ענין לבהמה, דהא חייב בה אפילו בלא חבורה, תנהו ענין לאביו, והכי קאמר: מכה נפש בהמה לא הוי כנפש אביו, אבל מ"מ ישלמנה. וקפריך, אלא הקישא דמכה אדם ומכה בהמה ל"ל? ומשני דילפינן מינה כי היכי דמה בהמה לרפואה פשיטא דפטור, דהא לא הוי מזיק, כך מכה אביו לרפואה דהיינו הקזת דם, נמי פטור. וא"כ שמעינן מינה דהאי מכה אדם איירי במכה אביו, והתם לא שייך לחלק בין דרך עליה לדרך ירידה, דהחילוק הזה הוא רק בשוגג לענין גלות, ובאביו ליכא גלות.

ד"ה בין בשוגג. "אבל בין מתכוון לשאינו מתכוון לאו בממון אחר בהדי מיתה איירי". כלומר, ולאו בשאין מתכוין לשום אדם מיירי, דהתם לא הוי צריך להשמיענו דפטור, דהרי הוא נמי שוגג, ועוד קל ממנו, דשוגג יכול להיות שעשה המעשה בכונה אלא ששגג בזה שלא חשב תוצאת המעשה. אלא איירי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה.