ביאור ראובן על בבא קמא ו

גמ' "ואמאי קרי לה תולדה דרגל". פירוש, כיון דגמרינן לה מהלכתא ולא ילפינן לה מרגל א"כ לא הוי תולדה דרגל, דהא תולדה בנזקין הוי דבר דילפינן לו מן האב, ולפי זה היא קרויה תולדה. ומשנה דלפיכך קרי לה תולדה דרגל משום דבשאר דברים, חוץ ממה שניתן הלכתא, דהיינו לחצי נזק, ילפינן לה מרגל. והא דקתני לשלם מן העליה, משום דהך מלתא מיבעיא לו לרבא, וקמ"ל דאפילו בהא פשיטא לו לרב פפא, כיון דלא מיבעיא לו בפירוש וקרי לה תולדה דרגל צריכים אנו לאמר דלכל שאר דברים הוי כרגל. וקפריך, לרבא דמיבעיא לו אמאי קרי לה תולדה דרגל, דקאמר בפ"ב "לקרן מדמינן לה או דלמא תולדה דרגל היא, ומאי יליף מרגל דקרי לה תולדה דרגל? ומשגה, "לפוטרו בר"ה", דאף רבא סבר דילפינן לה מרגל, והא דמיבעיא לו מגופו משלם או מן העליה הוי משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מן העליה אבל פטור בר"ה דפשיטא דלא תליה בתשלומי נ"ש דהא בור ואש משלמים נ"ש וחייבים בר"ה, לפיכך לא מבעיא לו בזה.

"לשלם מן העליה". אבל קשה, כיון דמן הדין היה משלם נזק שלם, משום דהוי תולדה דרגל, אלא משום דאתא הלכתא לחדש לחצי נזק, א"כ נימא דאין בו אלא חדושו ולמילי אחריני להוי כרגל, ומאי קמבעיא ליה לענין עליה? אבל באמת יש לתרץ בענין אחר, דהא דבעי רבא אי צרורות מגופו משלם הוי משום דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעליה, כלומר, דאפשר דדינא דמגופו תלוי בדינא דח"נ אבל זהו פשוט דהחיוב בר"ה אינו תלוי בדין ח"נ, דהא בור ואש חייבין בר"ה אע"פ שמשלמין נזק שלם.

"לרב פפא פשיטא ליה", וה"ה דהוי מצי למימר דאף לרב פפא מבעי ליה, אלא ניחא ליה למימר הכי משום דהכי הלכתא. ובמהרש"א תירץ, משום דהכי קים להו למסדרי הגמרא דסבירא ליה לרב פפא הכי.

"לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל". כלומר, אי סבירא ליה כרב פפא דפלגא נזקא ממונא, א"כ במה היא שוה לרגל?

"אמאי קרי לה תולדה דרגל". כלומר, כיון דהחילוק בנזיקין בין אב לתולדה הוא בזה שהאב כתוב בתורה והתולדה למדין מהאב, וכיון דצרורות הלכתא גמירא לה ואינן למדין שום דבר מהאב, א"כ אמאי קרי לה תולדה דרגל, כלומר, מה אנו למדין בצרורות מרגל? ומשני, אנו למדין מרגל לשלם מעליה, דכיון דמכח רגל קאתי וכחו כגופו א"כ הוי בכל דבר כרגל, חוץ מחצי נזק דהלכתא גמירא לה. ואפילו לרבא דמבעיא ליה אי מעליה משלם, לאו משום דאינו מדמה צרורות לרגל, אלא משום דאפשר תשלומין דמעליה אינו תלוי ברגל רק בתשלומי נזק שלם, ולפיכך צרורות דמשלמת חצי נזק משלמת מגופה.

"אמאי קרי לה תולדה דרגל? לפוטרה ברשות הרבים". וכתב רב אלפס: "ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא". ותמה עליו הרא"ש: "מה הוצרך לפרש דפטירי משום דאורחייהו הוא - הא קרא כתיב, ובער בשדה אחר, ודרשינן, ולא ברשות הרבים? ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק - למה פטרתן תורה ברשות הרבים? לפי שדרכן לילך ברשות הרבים ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד, אבל קרן חייבת ברשות הרבים, אע"פ שדרכו לילך שם, דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוי ליה למריה לנטוריה. והכי קיימא לן דקנסא הוא, כי היכי דלינטריה לתורא. ונפקא מינה מטעם זה, שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה ברשות היחיד כלים, כיון שדרכה לילך ולדרס עליו פטורה. ור' יצחק ב"ר שמואל לא פירש כן לקמן, גבי שור יוכיח שברשות".

פירוש לפירושו - דהא דחייבה תורה שן ורגל ברשות הניזק ופטרה ברשות הרבים יש לפרש מחמת שני טעמים: א) מחמת זכות הניזק, דהיינו, שיש לו לניזק הזכות לשים ברשותו כל דבר בלי שום שמירה וממילא לחייב את כל מי שיזיקו שם, מה שאין לו ברשות הרבים. ואם תאמר אם כן נחייב נמי קרן תמה ברשות הניזק נזק שלם? יש לאמר, דקרן תמה, כיון שאין דרכה בכך הוי כעין אונס. ב) מחמת זכות המזיק, דהיינו, שיש לו למזיק הזכות להניח בהמתו ברשות הרבים בלי שמירה וממילא לפטר על הניזקין שיבואו על ידי זה, מה שאין לו ברשות הניזק. ואם תאמר, אם כן נפטר נמי קרן ברשות הרבים? יש לאמר, דשאני קרן, דאין דרך כל הבהמות להזיק בקרן, ויש לנו לאמר, דלבהמות המזיקות בקרן לא נתנו חכמים רשות להניח ברשות הרבים בלי שמירה, דהרי רשות הרבים אינו עשוי לאריות.

ונפקא מינה בין שני הטעמים הללו, אם הלכה הבהמה ברשות הרבים ועל ידי עץ ארוך הזיקה ברשות הניזק, דלפי הטעם הראשון יש לנו לחייב את המזיק, שהרי בהמתו הזיקה במקום שיש לו לניזק הזכות לחייב את כל מי שיזיקו, אבל לפי הטעם השני יש לנו לפטור את המזיק, שהרי בהמתו הלכה במקום שיש לו הזכות להניח אותם בלי שמירה.

ודייק הרא"ש מדברי הרב אלפס שתפס הטעם השני, שהרי תלה הפטור בשן ורגל "באורחייהו", דהיינו שלא שינתה הבהמה מדרך כל הבהמות, דאילו, לפי הטעם הראשון, הוי ליה לתלות הפטור בזה שברשות הרבים אין לו לניזק הזכות לשים חפציו בלי שמירה. וכיון שכן פוטר רב אלפס כשהלכה הבהמה ברשות הרבים והזיקה על ידי עץ ארוך כלים ברשות הניזק. ור' יצחק בר' שמואל דקדק דחייב, מהא דקאמר בגמרא לקמן (ו:), גבי הצד השוה, "שור יוכיח", דאפילו הזיק כשהלך ברשות חייב. ואיכא למאן דאמר דשור דמתניתין היינו רגל, שאינה חייבת אלא כשהזיקה ברשות הניזק, ואם כן משמע דאפילו הלך השור ברשות, דהיינו ברשות הרבים, והזיק ברשות הניזק חייב. ומעתה קשה על הרב אלפס מאותה הגמרא דשור יוכיח.

וזהו לשון הרשב"א המובא בשיטה מקובצת: "הקשו בתוספות, בדבור המתחיל, תאמר בהני דברשות, שור יוכיח. "ואם תאמר, למאן דאמר תנא שור לרגלו, היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב, והא רגל לא מחייב אלא ברשות הניזק, ושם אין לו רשות? ויש לאמר, כגון שהלך ברשות הרבים והתיז והזיק ברשות היחיד, דחייב, כדאמרינן לקמן. אי נמי, כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת ברשות הרבים, ודרסה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק. אי נמי, לאו אשור דמתניתין קאי, אלא הכי קאמר, שור דקרא יוכיח, דהיינו קרן. אי נמי, בחצר השותפין, כדעת רב חסדא דלקמן, דאמר, חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל. ואי נמי, אפילו לר' אלעזר, דפטור, וכגון חצר השותפים המיוחדת לפירות לאחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים".

והנה מכל התירוצים הללו אינו מקובל לדברי רב אלפס אלא התירוץ הראשון, המובא בתוספות שלנו: דהתירוץ השני, הרי הוא אותו שהביא הרא"ש בשם ר' יצחק בר' שמואל ושאינו לדברי רב אלפס על פי הרא"ש, דפוטר בעץ ארוך. התירוץ השלישי הוא דחוק מאד, דהא דאומר "שור יוכיח" בא לפרש הא דתנא במתניתין הצד השוה שבהן, דהיינו באבות נזקין השנויין במשנה הזאת, ואילו קרן לא נשנה כלל לשמואל במשנה הזאת, אלא אתא מן כשהזיק חב המזיק השנוי במשנה השניה. התירוץ הרביעי הוא תמוה מאד. ותמה אני אם יצא כלל מפיו הקדוש של הרשב"א ז"ל, דהא מסקינן בגמרא דלא מחייב רב חסדא אלא בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים, ואם כן, שור השותפין שנכנס שם והזיק הרי הלך שם בלא רשות, וליכא למימר בו, שור יוכיח שחייב אע"פ שהלך ברשות. וכן התירוץ האחרון אינו אפילו לפי הספרים דגרסי: "ולזה ולזה לשוורים", דהא פירש הנימוקי יוסף: "ולזה ולזה לשוורים, כשהוציא זה פירותיו כל אחד יכול לתת שם שוורים שלו", ואם כן בשעה שפירותיו של בעל הפירות בחצר אין לשור רשות ללכת שם.

אבל אם נתרץ לרב אלפס התירוץ הראשון עלינו לאמר דאף רב אלפס מחייב כשהלך השור ברשות הרבים והתיז והזיק ברשות הניזק. ואע"ג דהשור הלך ברשות, ורב אלפס בתר זכותו דמזיק אזיל, נראה לי דהיינו טעמא, דכיון דאמרינן אף גבי בהמה כחה כגופה, כדמסיק רבא בראש פרק ב", אם כן כשהזיק השור בכחו בחצר הניזק הוי כמו שנכנס שם בגופו והזיק. והיינו טעמא דלא אמרינן גבי צרורות - עקירה אין כאן הנחה יש כאן? כדבעי ר' זירא למימר לקמן יט. ואם תאמר, נחייב נמי את השור מהאי טעמא כשהזיק ברשות הניזק על ידי עץ ארוך? יש לאמר, דשאני התם, דלא הוי רשות הניזק מעליא, כיון שהניח את כליו במקום שהבהמות יכולות להזיק בלכתן ברשות הרבים כדרכן, והוי כמו הלכה ואכלה מעל גבי חברתה, דפטורה. אבל כשהתיז מרשות הרבים לרשות היחיד הוי כמו קפצה ואכלה מעל גבי חברתה, דהוי רשות הניזק מעליא לפי פירוש רב אלפס, משום שלזה דרוש התאמצות יתירא, ואין דרך כל הבהמות לעשות כך, והכא נמי אין דרך כל הבהמות להתיז מרשות הרבים לרשות היחיד. וכן הוא דעת ה"ים של שלמה", אלא שלא הסביר את דבריו באופן זה.

וכן נראה דעת הרא"ש גופיה, דנקט נפקא מינה לדרסה על עץ ארוך, ולא נקט נפקא מינה להתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, דאיתא בגמרא ובתוספות ושגור בפי כל. ועוד, דבהכי הוי רבותא טפי, דאע"פ דבהא לא פשע הניזק כלל, ובהא מסקינן בגמרא להדיא לחיובא ואפילו הכי פוטר רב אלפס. ומדלא נקט הכי שמע מינה דסבירא ליה להרא"ש דבהא אפילו רב אלפס מודה דחייבת.

ובשלטי הגבורים לא הבין דעת הרא"ש כן, דכתב עליו: "ובודאי דהכי הוא דעת רבינו (הרב אלפס), שהרי בפרק כיצד הרגל השמיט בעיא דר' ירמיה לר' זירא, דבעא מיניה, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד מהו? ואסיקנא התם דחייב. ורבינו השמיטה; משמע, דסבירא ליה דלא הלכתא הוא, אלא, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד פטור, דאורחיה הוא".

ויותר נראה לדקדק מדברי רב אלפס להפך, דהא הביא מה שפשטה הגמרא, היתה מהלכת ברשות הרבים והתיזה והזיקה פטורה, ומשמע, דוקא הזיקה ברשות הרבים פטורה אבל הזיקה ברשות היחיד חייבת. ובאופן זה לא נצטרך לבאר דברי רב אלפס שיהיו נגד מסקנת הגמרא ונגד הברייתות שפושט מהן בגמרא לחיובא.

"ושמואל אמר מבעה זה השן". בירושלמי לא הביא מחלוקת דרב ושמואל, אלא מפרש: השור, זה הקרן; מבעה, זה השן והרגל. והא דתני שן ורגל בשם אחד? מפרש ר' חגיי, משום דהם כתובים בקרא אחד, "ושלח את בערה ובער בשדה אחר". וקשה לי איך שייך על רגל לשון מבעה? ושמא גרס במשנה המבער, מלשון כי יבער איש שדה או כרם.

"ורב מ"ט לא אמר כשמואל". משום דלכאורה משמע מתניתין כשמואל, דמיירי בנזקי ממונא ולא בנזקי גופו.

רש"י ד"ה דכח אחר. "והוה ליה לאסוקי אדעתיה". לפי פירוש רש"י הוי כח אחר מעורב בה טעמא לחיובא ועיין תוספות ב. בד"ה "ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים" שחולקין בזה על רש"י.

רש"י ד"ה בחצי נזק צרורות. "דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס". וכתב עליו מהרש"ל בחכמת שלמה: "לאו דוקא דהכי [הוי] הלכתא דממונא, דאם כן למאן דאמר חצי נזק ממונא מאי איכא למימר?" פירוש, בשלמא למ"ד חצי נזק דקרן הוי קנסא, איכא למימר דאתא הלכתא לאשמועינן דחצי נזק של צרורות לא הוי קנס, אבל למ"ד דאף חצי נזק דקרן הוי ממונא, אם כן למה לי הלכתא לאשמועינן דחצי נזק דצרורות הוי ממונא - מהיכא תיתי לן דלא הוי ממונא? והפלפולא חריפתא עוד הוסיף עצמה להקושיא בזה שהעיר, דהכא אליבא דרב פפא קיימינן, דאית ליה פלגא נזקא דקרן הוי ממונא.

והנה ב"חכמת שלמה" הנזכר מוסיף: "ויש ספרים איתא בגמרא דממונא הוא". וכן נראה מדברי הרא"ש שגרס כן בספר רב אלפס. וכתב עליו: "הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא, להא לא בעי הלכתא, דממילא ממונא הוא, כיון דתולדה דרגל הוי, ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי, אלא דהכי קאמר: דאע"ג דתולדה דרגל הוי וממונא הוי, הלכה גמירא לה דלא משלם אלא חצי נזק".

והנה פירוש זה אפשר לדחק בדברי רב אלפס, דאזל אליבא דהלכתא, דפסקינן פלגא נזקא דקרן הוי קנסא. אבל לפי הספרים דגרסי בגמרא שלנו, "הלכתא גמירי לה דממונא הוא, כדאיתא בחכמת שלמה, קשה - הא הכא אליבא דרב פפא קיימינן, דאית ליה כל חצי נזק הוי ממונא, וא"כ מאי שייך למימר אע"ג דממונא הוי מ"מ הלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק?

וכתב בפלפולא חריפתא, דנראה לו שטעות נפלה כאן בגירסא, "שנשתבשו לגרס כאן דממונא, ממאי דבסוף פירקין, (בבא קמא דף טו.) אמרינן, כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא". והתם קיימינן אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא, ומצינן שפיר לפרש, "דהלכתא גמירי לה דחצי נזק מ״מ ממונא הוא". ובזה מתורצת שפיר הקושיא על הגמרא אבל לא על פירוש רש״י שלפנינו. ועוד דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה.

לפיכך נראה לי שאפשר לאמר דאף לרב פפא אתא הלכתא להורות דצרורות הוי ממונא, דלא תימא כיון דצרורות אינה משלמת אלא חצי נזק, אע"ג דהוי אורחא, אם כן אמרינן בבהמה, כחה לאו כגופה, וכיון שכן, מן הדין היה לנו לפטור צרורות לגמרי, כדאמר רבא בראש פרק כיצד הרגל, והא דמחייבינן אותה חצי נזק אין זה אלא מטעם קנסא, שישמרו את בהמתם מלהכנס לרשות אחרת" לפיכך אתא הלכתא להורות לנו דחצי נזק צרורות הוי ממונא.

ומעתה לא קשה אפילו לפירוש דהכא, דקיימינן אליבא דרב פפא. והא דאמר: "ואע"ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס, כדאמרינן לקמן, האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן היא". הכי קאמר, האי פלגא נזקא לא הוי כפלגא נזקא דקרן, דאפילו למאן דאמר פלגא נזקא דקרן הוי קנס מודה דהאי פלגא נזקא הוי ממונא, וכיון שכן, לא הוי תולדה דקרן. ולפי זה ניחא דלא נעלם מעיני רש"י דבר קטן כזה, דהכא אליבא דרב פפא מפרשינן. ד"ה בחצי נזק. "והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל". כלומר, היינו לרב הונא בריה דרב יהושע דקיימא לן כוותיה. ולדידיה אמרינן התם בגמרא דהלכתא גמירא לן דממונא הוא. אבל לרב פפא דאית ליה פלגא נזק דקרן נמי ממונא, קפריך הכא אמאי קרי לה תולדה דרגל. ועיין ברא"ש. ונראה דהרש"י דהכא לקוח מהתם, דכאן אין לו מקום כלל. ועיין ברש"י שבועות. ד"ה ולרבא וכו/ כלומר, לרבא אליבא דרב פפא דאית ליה פלגא נזקא דקרן ממונא, וגם הוא קרי ליה תולדה דרגל כדבעי בפ"ב גבי בעיא דיש העדאה לצרורות "או דלמא תולדה דרגל הוא". תוס' ד"ה משורו. "היינו קרן דשן ורגל פטורין בר"ה". ומצינו למימר דמרגל יליף דכמו שחייב ברגל כשהכניס בהמתו במקום שאין לו רשות כן הוא חייב באבנו כשהניחה במקום שאין לו רשות דהיינו רשות הרבים. וליכא למיפרך מה לרגל שכן בעלי חיים' דמה לי אם נתקל בבהמתו או באבנו. ועיין לקמן דף מח. ל"ה וממונך. "לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא". ולי נראה דדוקא הוא, והכי קאמר! דוקא בממונך יש דין בור אבל לא בגופך, דלקמן (לא!) אמרינן דגופו אינו נעשה בור אפילו הוזק בו. וכן אין לו דין אש, דהא אמרינן לקמן (כז.) נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק, ואי הוי בגופו דין אש הוה פטור ברוח שאינה מצויה. וכן אמרינן התם שאם נפל ברוח מצויה חייב בד' דברים. ד"ה והתנן. "מפצע תחת פצע". ואע"ג דשוגג לא כתיב בהדיא, אלא מרבוי, הוי נמי אב, כדמשמע מירושלמי המובא בתוספות דלעיל, "חד בור למיתה וחד בור לנזקיך. בא"ד "מפצע תחת פצע". ונראה דלפי זה כתב רב אלפס דתולדות דאדם הוו כיחו וניעו, משום דישן כתוב בתורה והוי אב. והא דקאמר בגמרא על כיחו וניעו, "אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוו", לא בעי למימר דהוי אדם המזיק עצמו' אלא, כלומר, הא קיימא לן דכחו כגופו גבי אדם המזיק, כדאמרינן לקמן י! ויז! וא"ב הוו כיוצא בהן. ד"ה לפוטרו. "אם כן אתי הלכתא להקל ולא להחמיר". לפי זה ק"ק מאי מבעיא לו אי יש העדאה לצרורות דהוי להחמיר.