ביאור ראובן על בבא קמא סח

גמ' "ומ"ס פלגא". ואע"ג דהנבלה אינה שלו, דהא אינו מפסיד חצי הפחת, מ"מ נוטל חצי השבח משום דהתורה חפצה להקל על המזיק בתם כפי מה שתוכל, דלמ"ד פלגא נזקא קנסא, הרי מדינא פטור לגמרי, אלא שהתורה חפצה לעשות סייג לדבר שישמרו להבא, וא"כ מה שהוא משלם בהוה הוא שלא כדין, וכיון שכן, כל הקולות שאפשר להקל עליו, דין הוא שנקל עליו. ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא, נמי, הרי חס רחמנא עליו לשלם רק פלגא, וחסה עליו גם בזה.

"ומ"ס פלגא". כלומר, דאהני קרא ואהני ק"ו. אהני קרא במקום שהנבלה השביחה ואהני ק"ו במקום שהנבלה פיחתה, שלא יהא תם חמור ממועד.

"שקיל נמי מזיק בשבחא". קשה לי, הא הכא נמי מזיק נשכר, ואם כן ה"נ אפשר למעוטי מסברא, "וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר". וי"ל דהכי קאמר, "וכי היכן מצינו", דהא טעמא דבעית למיתב למזיק פלגא בשבחא הוי משום שמצינו שהוא נוטל חלק בשבח נבלה, והיינו במקום שהנבלה הושבחה, אבל הכא הרי לא הושבחה. "וכי היכן מצינו" שאף במקום שאין שבח בנבלה יטול מזיק שכר בשביל שהזיק, וכי היכן מצינו שהוא נשכר שנוכל ללמד במה מצינו דאף הכא הוא נשכר. וזהו דוקא במקום שהנבלה לא הושבחה, אבל במקום שהנבלה הושבחה מכמות שהיתה לפני מיתתה, אפשר שנלמד במה מצינו דנוטל, לפיכך איצטריך ואומר.

"וחצו את כספו". כלומר, והאי "וחצו את כספו" הוי חצי נזק בדיוק, דהא ר' יהודה גופא מפרש לקרא בשור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים דהוה חצי נזק בדיוק, וכיון שכן עלינו ללמד בבנין אב דבכל מקום תם משלם חצי נזק, דמאי שנא?

"ש"מ תרתי". והא דקאמר ר' יהודה לעיל יכול ישלם תם יותר מנ"ש, היינו קודם דיליף מוגם דפחת שפיחתו מיתה מחצין וסבר דאיכא לפרש ומכרו את השור החי וחצו את כספו כפשוטו, אבל כיון שמוכח שאי אפשר לפרש כפשוטו, דאם כן יהיה תם חמור ממועד, ומקום אחר יכול להיות מזיק נשכר, לפיכך הוכיח מזה דע"כ איכא למדרש וגם לפחת שפחתו מיתה.

רש"י ד"ה תם הקל. "אלמא לרבי יהודה תם קל קרי ליה". כלומר, לענין קל וחומר. וע"כ בכל דבר תם קל ממועד, דאי תם חמור ממועד בדבר אחד הרי אי אפשר ללמד בקל וחומר תם ממועד, דאיכא למיפרך, כמו שהתם חמור ממועד בדבר זה כך הוא חמור בדבר אחר.

ד"ה אמרת. "נשכר שאינו מפסיד כלום". האי "שאינו מפסיד כלום" אינו פירושו של "נשכר" אלא הכי קאמר: וכי היכן מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד כלום. דבמקום שמפסיד חצי נזק מצינו שנשכר, כמו שבח נבלה, דהתורה חסה על המזיק והקילה בתשלומיו בכל מה שאפשר אפילו לנכות מתשלומיו חצי השבח ששבחה הנבלה שהיא של ניזק לפחת, אבל כאן שהשבח הוא ריוח נקי, ולא קולא בתשלומיו, למה יזכה בו המזיק? ואחרי כן מצאתי במהרש"א כמו זה.

תוס' ד"ה והתורה. "דהא שמעינן ליה לר"י דאית ליה ח"נ וכו' ". ולפי דברי התוספות הכי פירושא: א"כ יפרש ליה ר' יהודה לקרא כדמפרש, מצינו לר' יהודה תם משלם יותר מחצי נזק, והיכי דמי, אם שור המזיק שוה יותר משור הניזק, והתורה אמרה רק ומכרו את השור החי, ולא אמרה דבשוים שור הניזק והמזיק קמיירי, כדאוקמי ר' יהודה, וא"כ מנא ליה דבהכי קמיירי, ושמשלם רק חצי נזק, כדאשכחינן דאית ליה. וה"ה דהוי מצי למפרך, א"כ מצינו לר' יהודה תם משלם פחות מחצי נזק, אלא משום דבאמת משכחת לה דתם אינו משלם חצי נזק, והיכי דמי כשהמזיק אינו שוה כחצי נזק דניזק, לפיכך לא פריך הכי.

ד"ה שורו. "לדקדק הוא דומיא דשורו". כלומר, ולאשמועינן דנתכוין להזיק ולא נתכוין לבייש חייב נמי בבושת. ושור דומיא דידיה כדי נקט גבי בושת, דלפטר שור בבושת אע"פ שנתכוין להזיק לא איצטריך.

בא"ד "וכן שור שהדליק הגדיש איצטריך להכי". כלומר, לר' אבהו איצטריך לאשמועינן דהוא אע"ג דלא קבעיא ליה חייב מיתה וממילא פטור מחמת קים ליה בדרבה מיניה, ולר' יוחנן לאשמועינן, דאע"ג דלא קבעיא לה פטור מתשלומיך מדתנא דבי חזקיה,

ד"ה חובל. "מ"מ בעינן צריכה לגופה". כלומר, וכיון שכן אי אפשר לאמר דמחייב ר' שמעון מקלקל בחבורה שאין צריך כלל כדבעינן למימר לר' אבהו דכיון שאין צריך כלל הוי ממילא מלאכה שאין צריכה לגופה.

בא"ד "דכל הנך סוגיות כרבי יוחנן". דלר' אבהו מחייב ר' שמעון במקלקל בחבורה אפילו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובפרק כל כתבי דהוי ברייתא, והיכי פליג ר' אבהו אתנא דברייתא? אמר לך ר' אבהו, דלעולם ר' שמעון לא בעי מלאכה הצריכה לגופה במקלקל בחבורה, אלא דההוא תנא דברייתא לא סבר לה כר' שמעון בהא, ושלש מחלוקת בדבר: לר' שמעון מחייב מקלקל בחבורה אע"ג דאין בו צורך כלל, לתנא דברייתא מחייב רק בשיש בה צורך, ולר' יהודה פטור אע"פ שיש בה צורך.