ביאור ראובן על בבא קמא סז

גמ' "ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה". קשה לי, היאך אפשר לשמע מינה דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הא הכא, גבי ניזק, אפילו בעל חוב מוקדם שתפס מה שגבה לא גבה, דקתני, קדמו בעלי חובות וגבוהו בין חב עד שלא היזק לא עשה ולא כלום". וי"ל דהכי קא מתמה הכא: אמאי לא עשה ולא כלום? חדא דהא מוקדם הוא, ואפילו כשאינו מוקדם ליגבי כשתפס, דהא אית ליה ליה לבן ננס הכי?

"והכא במאי עסקינן כשפיטמו". אבל כיחש, ע"כ לא מחמת מלאכה או מחמת מכה. והכי פירושו: שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק, דמצי אמר לו מחמת פיטומי הוא דשבח, שהרי זנתיו, ומוציא מחברו עליו הראיה. אבל כיחש, אינו יכול ניזק לאמר לו דמחמת מלאכה או מכה הוא דכיחש, דמוציא מחברו עליו הראיה. והשתא ניחא דקמ"ל ברישא דאע"ג דמזיק הוי מוחזק מ"מ אינו יכול לפטור את עצמו בטענה, הרי שבח טפי, דמסתמא אם לא הזיקו הוי שבח טפי מששבח עכשיו, ואפילו לר' יהודה דאמר לקמן מזיק נוטל פלגא בשבח נבלה, דנשבחת מאיליה, אבל הכא הרי שבח מחמת מזונות. אבל כיחש ניזק, סתמא מחמת מכה כיחש ולפיכך משלם כשעת עמדה בדין.

"האי מאה ועשרים וחמשה שקיל וכ' ". כלומר, דכשאין הנבלה שוה כלום פשיטא דלא שייך שום מחלוקת, דאף לר' יהודה אין כאן חצי המת ליטול, וא"כ המחלוקת היא בודאי כשהנבלה שוה חמשים, אבל גם אז מאי בינייהו?

תוס' ד"ה אילו. "בדין שיגבה שפשע בשמירתו". דלכאורה הכי פירושא: "לעולם אימא לך מה שגבה גבה", והשור הוא נעשה ממונו של הבעל חוב, ומ"מ בא הניזק וטורפו מב"ח מפני שהזיקו קודם שהיה ביד הבעל חוב, ומטעם דאילו הוי גביה בשעת נגיחה, היה חייב. וזה אין סברא, דבין למ"ד פלגא נזקא ממונא ובין למ"ד פלגא נזקא קנסא מחייבינן אותו מטעמא שהיה עליו לשמרו, והכא הרי לא פשע בשמירתו. ותירצו, דהכי קאמר: דמטעם זה הב"ח אינו יכול לתפוס אותו דגופו משועבד טפי לניזק, משום דהחיוב בא על ידי גוף זה, ובכל מקום שהיה גוף זה היה החיוב.

ד"ה הכא במאי עסקינן. "והמותר יש לו להיות לניזק". כלומר, דאם לא הוי שותף והשביח בהוצאת ממון, אז הוי הדין דידו על התחתונה, דהיינו, אם היציאה יתירה על השבח מפסיד המוציא היתרון, ואם השבח יתר על היציאה אינו נוטל את השבח היתר על היציאה. ואם הוי שותף אז הוי כמו ששניהם השביחו בהוצאה, וההוצאה והשבח של שניהם, ולפיכך הכא צריך לנכות מן השבח את ההוצאה, והיינו מה שאדם רוצה וכו'.

בא"ד "וי"ל דסיפא איצטריך וכו' ובא אחר ופרנס אשתו". כלומר, דהא גופא אשמועינן דשותף שעבד שלא מדעת שניהם, או אפילו אחר שאינו שותף כלל (כמו הכא שאפשר להיות הוחלט לניזק) אינו מפסיד לגמרי.

בא"ד "והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא", אלא נותן חצי השבח שיתר על היציאה.

ד"ה כשפיטמו. "דשבח ממילא כשעת העמדה בדין". ולפי שפירשנו לא קשה מידי, דהא בסתם שבח וכחש עסקינן ומ"מ בשבח אינו נוטל ובכחש מפסיד, והיינו מטעם דמוציא מחברו עליו הראיה.

ד"ה זה נוטל. "האי לישנא לאו דוקא". כלומר, דהא המזיק יכול לכוף את הניזק ליטול כל הנבלה, דהשתא אי אית ליה אחרינייתי יהיב ליה דידיה מבעיא?

ד"ה דרבי מאיר. "אע"ג דבפ"ק נפקא לן מוהמת יהיה לו". כלומר, דלכאורה משמע דר"מ יליף דפחת נבלה דניזק הוי מוגם את המת יחצוץ, דדריש ואת המיתה, כלומר, הפסד המיתה, יחצוץ, דהיינו שהנזק הוא כאן רק המיתה, אבל מה שנשאר אחרי המיתה אינו בכלל נזק, והוי ככל חפציו של הניזק, ולפיכך קשה להו, הא למה לי קרא, הא ילפינן מוהמת יהיה לו? ומתרצי דוגם את המת לא אתא לפחת נבלה אלא לחצי נזק, דמוחצו את כספו לחוד לא הוי ידעינן זה. וכי תימא, א"כ למה לי כלל וחצו את כספו? איצטריך למילף דתם משלם מגופו, דמוגם את המת לא ילפינן אלא דפחת שפחתה מיתה מחצין, אבל לא בחי.