ביאור ראובן על בבא קמא סה

גמ' "בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין". דאם לא כן ליכא כאן נתינת רשות, שידע בעל הבית שפועליו יבואו עתה. "אלא לאו דקרי אבבא ואמר ליה אין". והיינו שנכנס ברשות, דהפועל סבר כן.

"משלמין במותר חצי נזק". לפי פשוטא הכי מפרשא מתניתין: בתמין קמשמע לן רבותא דאם האחד ברח או אחד הודה, דמודה בקנס פטור או אינו שוה משלמין רק המותר. במועדין קמשמע לן דאפילו היה אחד של חש"ו, תם ומועד קמ"ל דאף המועד אינו משלם אלא במותר נ"ש כרא"ש וכרש"י. ובאנשים אשמועינן ממחלוקת דר"ע ורבנן בתם שהזיק את האדם, ואיידי דתני הני גווני בשור תני נמי באדם ושור..

"יכול משלם מן העלייה ת"ל יעשה לו". קצת קשה, לרבנן "לו" למה לי? ושמא י"ל דאי לאו "לו", הוה אמינא כר"ע דהכי מסתבר טפי, כדהקשו בתוספות. אבל מדכתיב קרא דמגופו משלם, סברא דהוי כתוב לכל מילי.

"לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא". דהא קרא איירי במזיק וניזק' "כי יגוף שור את שור רעהו". וכיון דאמר ומכרו לשור, רבים, שמע מינה דאחד אינו יכול למכור, אלא שניהם, משום דהוו שותפים.

רש"י ד"ה בבית. "בביתו ולא בשוק". כלומר, דלא תימא דלפי פשוטו שכיח בבית הוי דומיא דשכיח במתא, ושכיח במתא היינו דנמצא אף בעיר דהא פשיטא דאפשר למצא אותו בביתו, וא"כ שכיח בבית נמי דנמצא אף בבית. וזה אינו, דאם כן אין חילוק בין שכיח במתא לשכיח בבית. ועוד, דלקמן מוקי לה בשכיח ולא שכיח, ומ"מ אין לו רשות עד דקרי אבבא, והיכי אמרינן הכא מ"ט דת"ק. לפיכך פירש בביתו ולא בשוק.

ד"ה מועד בתם. "כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם". ופירש הרא"ש דרבותא גדולה אשמועינן בזה, דשחבלו תם ומועד זה בזה משלם כל אחד רק את עודף החבלה, מה שחבל בחברו יותר ממה שחבל חברו בו, אבל מה שעד העודף, מנכין, ולפי זה כל החבלה עד העודף משלם התם כמו המועד וטעמו נראה בעיני, דעד העודף אין כאן מזיק וניזק, דהרע שהאחד משלם לשני בעד הרע שקבל ממנו משוה את המדה, וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך.

ד"ה הני מילי על צער לחודיה. "משום דלא חסר ביה ממונא". וא"כ אפילו בושת נמי. ולפי זה קשה קצת לפי ספרים שלנו דלא גרסי צער ובושת. אבל י"ל, "הוי אמינא צער לחודיה" משום דהאי "איש כי יתן" כתיב גבי תשלומין דצער, "פּצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק".

תוס' ד"ה אי דשכיח. "פירוש ימתינו עד שימצאהו בשוק". דקשה להו, הא פשיטא כשבאו לתבוע לא היה בשוק, דאם היה בשוק היה להם לתבוע אותו כשעברו בשוק ללכת אל ביתו, וא"כ, מאי האי דקאמר "אי דשכיח בשוק? ותירצו דהא דקאמר "אי דשכיח", היינו שאפשר למצא אותו בשוק, וכיון שכן עליהם להמתין.

ד"ה בגברא. "אי שכיה פשיטא ליה דקום אדוכתך משמע". דקשה כיון דהפליגתו היא במשמעות המלה "אין", דלמר עול תא, ולמר קום אדוכתך משמע, א"כ אפילו בשכיח או לא שכיח נמי, דלמר נתן להם רשות בפירוש ולמר לא.

ד"ה תניא. "דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע". קשה לי, למה להו להוכיח מזה, שלא היה קורא נכנס ברשות", יוכיחו מזה שהוכיחו בתוספות שלפני זה, דאי שכיח הלשון אין משמע ודאי קום אדוכתיך, ואי לא שכיח משמע ודאי עול תא? שמא י"ל דחדא ועוד קאמר.

ד"ה שני שוורים. "שנאבד שורי שמשתלם מגופו". ולפי זה יש חדוש רק בתם, ותני מועד אטו תם. אבל יותר נראה דהתוספות סבירא להו נמי כרא"ש וכרש"י בתם ומועד שחבלו זה בזה, וא"כ איכא נפקא מינה נמי במועד. והא דאמרי כולה מתניתין שאינה צריכה היא, היינו כולה מתניתין דתם. תדע, דהרי כולה מתניתין לגמרי אי אפשר לפרש, דהא תם באדם ע"כ איצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"ע ורבנן. וכן נראה, דאל"כ אמאי אמרינן לר"ע בתם דאינו קדוש נגד כל החצי נזק ולר' ישמעאל אמאי לא אבד כל החצי נזק כשנאבד השור.

ד"ה לפוטרו. "אבל אדם על כרחך צריך לרפאות עצמו ושבת נמי איכא". וא"ת באדם נמי אפשר לחשב בנזק כמה נפחתו דמיו בשביל המכה והקונה יחשב בודאי מה שצריך להוציא לרפאות וכמה יבטל ממלאכה, וא"כ גם באדם יוכללו רפוי ושבת בכלל נזק? י"ל דהקונה יחשב כפי רפואה בצער, דלא איכפת ליה בצערו של עבדו, והוא עצמו יכול להתרפאות בלי צער. וגם בשבת יבטל יותר מכפי שאדם מבטל את עבדו במצב כזה. ועוד י"ל דבהמה אפשר לקנות לשחיטה ואז אין כאן רפוי ושבת. אבל באדם ליכא למימר הכי, לפיכך חלקה התורה בין נזק לד' דברים.

ד"ה הוה אמינא צער. "אבל רפוי ושבת לא". והיינו לפי סברת רש"י.

ד"ה הקדישו. "אלא חד מינייהו נקט". ואפשר לאמר דרוצה להזכיר נפקותא לענין איסורא. ועיין לקמן עג. בתוספות ד"ה א"נ.

ד"ה איכא בינייהו, "ואמאי אין קדוש למ"ד בפ' כל שעה למפרע הוא גובה". כלומר, דהתם קאמר, דמאן דאמר בעל חוב למפרע הוא גובה, הקדישו קודם גבייה קדוש, כיון דהוי ליה שעבוד מעיקרא, והכא נמי יש לו למזיק שעבוד על השור, אפילו לר' ישמעאל, כדאמרינן לקמן, דאפילו לר' ישמעאל מכרו מזיק, גובה ניזק מלוקח.

בא"ד "אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר' ישמעאל אין קדוש". כלומר, דהכא איירי שנתרצה לקבל מעות. ומ"מ קשה, הרי הקדישו, ומה מועיל מה שהניזק נתרצה לבסוף? ועוד, למה ליה נתרצה, הלא לר' ישמעאל יש בידי המזיק לסלקו במעות אפילו לא נתרצה. לפיכך נראה להגיה אם נתרצה המזיק לתת מעות, דאיגלאי מלתא למפרע שלא היה ראוי לקבל את השור בשביל נזקיו ולפיכך אינו קדוש בהקדישו.