ביאור ראובן על בבא קמא ס

גמ' "דמשעת כתיבה דעבד ליה שומא". כלומר, משעת הלואה, ומשום דאיירי הכא בשטר קאמר משעת כתיבה.

תוס' ד"ה תבנו. "והא דמחייב מתני' בגללים". כלומר דתני ההופך את הגלל בר"ה חייב בנזקו, ומשמע להו, דהאי ההופך את הגלל איירי נמי בשעת הוצאת זבלים, כדאוקימנא ברישא.

ד"ה שטר. "מדמדמי לקנסו גופו משום שבחו שמפסיד גוף הממון". וטפי משמע מזה דאמרינן דלרבנן קונסין ואינו גובה את הרבית, ואי אינו גובה רק בשטר, דהיינו מלקוחות, א"כ אפילו בלא קנס אינו גובה, דהא רבית הוי דבר שאינו קצוב וכל דבר שאינו קצוב אין גובין מן הלקוחות, כדאמרינן במסכת גיטין.

בא"ד "והתם אינו מפסיד אלא השטר". דהא התם קתני פסולין ולא קתני אינו גובה.

בא"ד "שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה". והוי לגביה כדבר שאין בו שבח שאין קונסים לכ"ע.

דד"ה וחכמים. "משמע שגובה ע"פ השטר אפילו ממשעבדי". לא מהך דהכא משמע אלא מההיא, דמוקי הך דשטרי חוב המוקדמין פסולין כר"מ דוקא, ולא כרבנן, ואי לרבנן אינו גובה בשטר ממשעבדי א"כ סברי בהאי שטר כמו בשטרי חוב המוקדמין, דהא התם נמי פסול רק השטר, ואמאי קאמר דלא אתיא ההיא משנה כרבנן?

בא"ד "והא דלא תני לה בזה בורר". כלומר, דבזה בורר קחשיב הפסולין לעדות, ותני התם מלוה ברבית, ומשמע דוקא מלוה, ולא העדים.

בא"ד "ולהכי לא מפסל בהכי". משום דהוו שוגגים, דאינם יודעים שעוברים בזה על שום לאו. ואף אם נאמר דאומר מותר קרוב למזיד הוי מ"מ לא הוי מזיד גמור לפסול בהכי.

בא"ד "עדים שהם אנוסין מחמת נפשות". משמע מהכא דעדים שחתמו באונס עדותן עדות, וצ"ע.

בא"ד "כגון שאמרו טעינו בשנת המלך". כלומר, גבי שטרי חוב המוקדמין יש לתרץ כך. ועוד נראה, דהתם ליכא לפסול את העדים משום דעוברים רק אאיסורא דרבנן דהא זמן הוי תיקון דרבנן.

ד"ה דמשעת. "והלא לא יגבו ב"ד הרבית ע"י שטר זה וכו' ". קשה לי, הא גם במלוה על פה לא יגבו ב"ד הרבית ומ"מ איכא איסורא משום שנתחייב לו, וא"כ בשטר נמי לא שנא?

ד"ה לימא. "דאי לאו הכי במאי פליג אתנא קמא". אבל אי לא גריס לו איכא למימר דבהא גופא פליג רשב"ג את"ק, דלת"ק כל הקודם בהן זכה ולרשב"ג לא זכה אי לאו ברייתא דשמעינן דאף לרשב"ג זכה.