ביאור ראובן על בבא קמא נט

גמ' "השופך מים ברה"ר". כל הני אשמועינן אע"ג דעבד ברשות: השופך מים בר"ה, אפילו בימות הגשמים; המצניע את הקוץ, אע"פ שהצניע, ומאי הוי ליה למעבד, ואפילו את הזכוכית, שדרכן להצניע ולא להבעיר באש כקוץ. והגודר את גדרו, אע"פ שזהו דבר הצריך לכל אחד, וגדר שנפל אפילו מעצמו.

"לא שנו אלא מפריח אבל מצמצם לא". ובירושלמי איתא: "אמר ר' יוחנן תפתר דברי הכול במפריח". ולפי זה אפשר דמצמצם נמי חייב למאן דאית ליה בור ברשותו חייב, או לר' יוסי ב"ר יהודה דאית ליה סמוך לר"ה הוי כרשות הרבים, כדאיתא התם, אלא דבמפריח חייב לכ"ע.

"זאת אומרת וכו' ונטל דליו חייב בעל הבור". והא דלא דייק הכי ממתניתין, דחייב המצניע, וע"כ איירי לכל הפחות בכותל רעוע, משום דאפשר דמתניתין איירי שלא סתר בעל הכותל את הכותל והקוץ והזכוכית הזיקו במקום שהניחם שם המצניע.

"המוציא תבנו וקשו". בירושלמי איתא גפתו, דהיינו פסולת של זתים, והכי מסתברא טפי, דתבנו וקשו אחד הם, אלא שהקש הוא התחתון היותר קשה.

"רשב"ג אומר וכו' ". בירושלמי ליתא, וכן מסתבר טפי דקשה להולמו כדהקשו בתוספות. ועוד כנראה דהיינו תנא קמא.

"מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים". ומעיקרא לא רצה לאוקמי מתני' אלא בשעת הוצאת זבלים, משום דהך משנה אחר השופך מים שנויה, דאוקימנא בימות הגשמים, דהוי ברשות. ועוד, אי שלא בשעת הוצאת זבלים, דאין לו רשות, מאי קמשמע לן, הא כבר תנא בכולה פרקין דהמניח תקלה בר"ה חייב בנזקה? ומ"מ מוקי הכי במסקנא, די"ל דקמ"ל דינא דכל הקודם בהן זכה, דהוי רק בגללים, משום דהוי דבר שיש בו שבח, וכדלקמן.

רש"י ד"ה לא יהא. "מי לא מחייב כי לא הפקירו". באמת נראה דאפילו הפקירו אפשר לחייב מטעם בור, אפילו לרב, ולא דמי לחבט דבור בר"ה, דהתם לא נעשה שינוי בקרקע החובט, אלא בקרקע שסביבותיו, משא"כ הכא.

בא"ד "כי לא הפקירו". לאו דוקא הכא בדלא הפקירו, דהא רב סבר אבנו וסכינו ומשאו שהפקירן חייב עליהם מטעם בור, והכי נמי זבלו, אלא לפי דהכא צריך להיות העפר שלו, דאי לא הוי שלו הרי קרקע עולם הזיקתו, ולא דמי לאבנו וכו', דהתם הרי הביא את המזיק שלא היה מתחילה, אבל הכא לא הביא את העפר. וא"ת, היכי יכול לזכות בעפר, הרי הוא דבני ר"ה? י"ל דכיון דהעפר אין צריך לבני ר"ה הוי מופקר לכל מי שיבוא ויזכה בו.

ד"ה ותרתי. "ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן". אפשר לפרש דהכי קאמר, בשלמא אי לא אוקמי רב בטינוף כלים לא הוי קשה כל כך לרב, דהייתי אומר סיפא אשמועינן דחייב הכא אף על גופו, משום דהוי כרפשו, וברישא אשמועינן דחייב אף על הכלים במקום שלא הפקיר את המים.

תוס' ד"ה לא יהא. "ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט". כלומר, דכך היה דרכם לשפוך מים בכדי לעשות טיט ורפש ולהשתמש בזה אחר כך. נ"ל הכי דהא שפך בכונה ולא הסירם וא"כ למה שפכו אם לא לעשות טיט?

ד"ה בדתמו. פירוש בתמו מים נמי איירי". דאם לא כן תקשי, מאי דוחקיה דרב לאוקמי בדתמו מיא ובטינוף כלים דוקא, לוקמי בדלא תמו מיא ואפילו הוא עצמו הוזק, חייב.

ד"ה שלא תעכב. "בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה". ובהכי ניחא להו טפי, דבכדי שלא תעלה המחרישה הוי טעמא שלא יזיק, והוי קיום מילי דניזקין, והיינו דקאמר בתי הכי, "האי מאן דבעי למהוי חסידא ללקיים מילי דניזקין". אבל שלא תעכב המחרישה הוי תועלת לעצמם, דהא בשדותיהן קאמר, ומאי חסידות איכא הכא, דקאמר חסידים הראשונים?

ד"ה אפילו תימא. "וי"ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה". כלומר, לעולם מתניתין איירי שהוציא בשעת הוצאת זבלים, דהא עד השתא לא סליק אדעתא לאוקמי מתניתן שלא בשעת הוצאת זבלים, אלא דקמ"ל דאע"ג שהוציא ברשות מ"מ אם עבר הזמן חייב. אבל מ"מ קשה, א"כ לימא דהא דקאמר, "אם הזיק משלם", קאי נמי אלאחר זמן? וקמ"ל דאע"ג דעבד ברשות וגם לא הוי שלו, דכל הקודם זכה, ומ"מ חייב? ולפי פירוש השני של רש"י, דהא דקאמר רשב"ג "כל הקודם זכה", קאי אפילו אם עשה ברשות, י"ל דר' יהודה נמי אית ליה דכל הקודם זכה אפילו ברשות. אבל התוספות לא ניחא להו האי לישנא. ויותר נראה דבראשונה פירש מה ששנוי במשנה "חייב בנזקו", ושקלו וטרו בדבר עד דמתרץ ליה אפילו כר' יהודה, ולפי מסקנת התירוץ ניחא גם כן הא דכתב "כל הקודם בהם זכה". ועיין במה"ב.

ד"ה מתני'. "ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק". קשה לי, למה להו למדיק כל הני דיוקי, הא בהדיא תני בברייתא דמייתי הכא, "כל אלו שאמרו מותרין לקלקל וכו' ור' יהודה פוטר". ועיין מהרש"א.