ביאור ראובן על בבא קמא נב

תוס' ד"ה האי מיבעי. "וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן". במה מצינו, חייב בצער וחייב ארבעה דברים, מה כשחייב בצער חייב אפילו במקום נזק כך בארבעה דברים.

ד"ה שמע מינה. "דבההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער", וכיון שכן נחייב בכל ארבעה דברים אפילו בשוגג דהא כולם גמרינן מצער, כדלעיל.

בא"ד "וי"ל דכל מה דמצינו למיפטר שוגג פטרי' ". משום דכתיב "וכי יריבון אנשים" דמשמע דוקא מזיד.

ד"ה לענין. "וגם נתכוין לטובתו של עבד", משום דהשחתה משמע מעשה רע, וכיון דנתכוין לטובתו הרי עשה מעשה טוב, ולא מקרי השחתה. אבל כשלא הכיר באבן ועמד ונפלה על העבד וסמאה את עינו, הרי עשה הרב מעשה רע, דלא נזהר באבנו, ומעשה כזה אפשר להקרא השחתה.

ד"ה בשגגה. "משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה דריש לה". וזהו דלא כרש"י, דפירש, דלא מיקרי שגגה אלא היכא דהו"ל ידיעה מעיקרא.

ד"ה פרט. "והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק", ולי נראה דלא דמי, דהתם לא נתכוין לזרוק כלל, דהיינו להוציא את הברזל מתחת ידו, או להרחיק את העץ ממקום שהיה, אבל הכא הרי נתכוין לזרוק אלא שלא נתכוין לזרוק למקום שנפל, והיינו דפירש רש"י, "שלא צדה, שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו ינוס". וכי תימא ולאו ק"ו הוא, ומה במקום שלא נתכוין לזרוק כלל חייב בגלות, נתכוין לזרוק לא כ"ש? י"ל דלענין גלות אין שייך ק"ו, דהא מצינו שהקל חייב גלות והחומר אינו חייב. ולפי זה נראה לפרש גבי כדור, בסנהדרין, כלשון ב.

ד"ה קדם. "פירש רב אלפס דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי". נראה דרב אלפס אית ליה דהחילוק בין גרמא לגרמי הוא, דגרמא לא הוי ברי היזקא כל כך, כמו השולח בערה ביד חש"ו, דלא הוה ודאי דהחרש ידליק את הגדיש, אבל גרמי הוי ברי היזקא. וכאן הרי ברי היזקא ולפיכך הוי גרמי. אבל הר"י סבירא ליה, דהחילוק בין גרמא לגרמי הוא, דבגרמא ההיזק יבוא עוד על ידי מעשה המזיק ובגרמי יבוא ממילא וכיון דהכא ההיזק יבוא ע"י מעשה המזיק, ע"י חבטא בקרקע, לפיכך הוי הכא גרמא. ועיין בתוספות לא יחפור ד"ה "זאת אומרת גרמא בנזקין אסור".

ד"ה זרק. "לא דמי להרג טרפה וכו' ". כלומר, דטרפה הרי יש חסרון בגופה והוה כמתה כבר, דהא חסר בה האבר המחזיק קשר החיים.