ביאור ראובן על בבא קמא נג

גמ' "בא שור וקיבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן". לכאורה נראה דהאי פלוגתא לא משכחת לה אלא אליבא דר' יהודה בן בתירה דלרבנן דפטרי בא אחר וקבלו בסייף הכי נמי פטרי הכא את השור ממיתה, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, וכיון שהשור פטור ממיתה, בעלים פטורין מכופר, דהא הכא אליבא דרבה קיימינן דאית ליה הכי לקמן. אבל הלשון לא משמע כן, דהא סתמא קאמר "פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן" ומשמע דהא אינו תלוי כלל בפלוגתא דר' יהודה בן בתירה. ונראה דהכא אפילו רבנן מודו, דכיון דמיעוט גוססין לחיים חיישינן שמא היה חי, ובשור אזלינן בתר מיעוט לסקלו, כדאיתא בסנהדרין, בהנשרפין, גבי שור שהוא מחויב סקילה שנתערב באחרים.

"תרוייהו תננהי". והא דלא מקשי ארבה, מאי קמ"ל תנינא? י"ל דעיקר מלתא דרבה בא משום הבעיא דלקמן, בעבדו ובשורו, וכמו שאמר, הרי אמרו.

רש"י ד"ה פטורין. "לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף". ואע"ג דבנזקין הראשון חייב, במיתה לכ"ע פטרינן את הראשון, דבמיתה לא קטלינן ליה לרוצח אלא כשהנרצח מת מהכאתו, ואפילו אמדוהו למיתה ממתינין עד שימות הנרצח, והכא הרי לא מת מהכאת הראשון. אבל בנזקין הרי נפסד כבר הניזק במעשי הראשון דמשעה שהשליך לא שוה כלום, ואם כן הראשון גמר את מעשי ההיזק. ועיין סנהדרין עה. בתוספות ד"ה "בגוסס בידי אדם".

ד"ה עבדו. "פטור שהיה לו לעבד לסלקה". הרי שרש"י מפרש בעבד מותר. ואם תאמר היכי סלקא דעתיה דבעבד יהא חייב, הרי פשיטא שלעבד יש דעת לסלקו. ונראה דרש"י מפרש הבעיא בהניח הרב גחלת על לב עבדו, ומיבעיא ליה דשמא לא יסלק מאימת רבו. וכן נראה הלשון ברש"י.

תוס' ד"ה הניח. "ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק". כלומר, ששם את הגחלת במקום שהעבד אינו יכול כי אם להנזק, אבל אם שם במקום שיכול למות אז פשיטא דהרב יסלקו, דהרי כשימות לא יקבל בשבילו שום דמים.

גמ' המניח את הכד". הא דתני הכא "המניח את הכד", משום דסליק בפירקין דלעיל, "סימא את עין הכירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם", ולפיכך קאמר שאם שבר על ידי שנתקל בכלי שלא בפשיעתו פטור.

רש"י ד"ה בעל החבית חייב. "מפרש בגמ' ". כלומר, בגמרא מפרש אמאי קאמר בעל ה ולא בעל הכד. אבל טעמא דחייב אינו מפרש בגמרא, דכיון דשברה פטור ממילא אם הוזק בה חייב בעל החבית.

ד"ה למקח. "שביד המוכר לתת לו איזה שירצה". דסתמא דמלתא דהלוקח הוא המוציא, כשבא להוציא הדבר שקנה.

תוס' ד"ה ואיכא. "ולא אזלינן בתר רובא". וא"ת למה לי תרווייהו לישמעינן בחד מינייהו דיד המוחזק על העליונה ואין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין אידך? י"ל דצריכי דאי אשמועינן בלוקח הוי אמינא דוקא לוקח יכול לאמר לא אתן לך מעות אם לא תתן לי גדולה, משום דכל זמן דלא נתן לו עוד מעות עדיין עסוקין באותו מקח ויכול לחזור בו, אבל מוכר, לא. ואי אשמועינן במוכר הוה אמינא דוקא מוכר כשקבל מעות ידו על העליונה, משום דהלוקח כשנתן מעות היה לו לפרש (וכדאיתא ברשב"ם בהמוכר פירות) אבל לוקח לא.

בא"ד "ומיידי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול". כלומר, דהכא הרוב והמיעוט הוו באנשים הקוראים "דרובא קרו לה לכדא כדא", וכיון דהלוקח והמוכר הוו שניהם מן הקוראין הספק הוי על כל אחד מה הוא קורא. אבל התם הרוב והמיעוט תלוים רק בלוקחים, "רובא דאינשי לרדיא זבני ומיעוט לנכסתא", ולכן הספק הוי רק בלוקח, מה שהוא לקח אם לרידיא אי לנכסתא, והמוכר בא בטענת שמא.

בא"ד "ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול כדך בזוזך". כלומר, כיון דאוקמינן שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז, ומה שנותן לו, בין כדים ובין חביות, הוא נותן לו בשוה מאתים זוז, וא"כ מה שהמוכר אינו רוצה לתת להלוקח חביות הוא בודאי משום שאין לו חביות, וכיון שאין לו הוא יכול להכריח את הלוקח לקחת את הכדים אפילו אי הולכין בממון אחר הרוב והדין עם הלוקח, דכיון דאין לו חביות והדין עם הלוקח, הרי חייב המוכר להחזיר להלוקח את דמיו משום מקח טעות, והוי כבעל חוב, ובעל חוב יכול לשלם אפילו בשוה כסף, כל מה שהלוה רוצה, ולפיכך יכול לאמר לו קח את הכדים בתורת שוה כסף? ומשני דאית לו זוזי למוכר, ואינו יכול לסלקו בשוה כסף.

בא"ד "והקנה לו אגב קרקע". עיין מהר"ם.

בא"ד "מהו דתימא זיל בתר רובא אע"פ שהדמים מסייעים למוחזק, קמ"ל". כלומר, לעולם דנתן לו רק דמי כדים, ומ"מ תובע חביות משום דהתנה עמו חביות, ורוב האנשים קוראים חבית רק לגדולה, קמ"ל מתניתין דבמקום שיש הוכחה של ממון אין הולכים אחר הרוב, והיינו דאמרינן "דאין הולכין בממון אחר הרוב.