ביאור ראובן על בבא קמא נא

גמ' "אמר קרא יחצון אין חצי נזק חלוק לא ברה"ר ולא ברה"י". קשה לי, הרי ע"כ ר' טרפון לית ליה דרשה דיחצון, דהא סבירא ליה דברשות הניזק משלם נזק שלם, וא"כ חולק. ומר"ט נשמע לרבנן דהא לא פליגי אלא בדיו. ועוד למה להם לאמר דיו יאמרו גזירת ה' דיחצון?

"אלמא איכא כופר ברגל". מפי הת"ח הידוע בבורו־ פרק, ר' משה סטאל שמעתי הך קושיא ששלח הגדול ממינסק לבניו בוואלאזין: נימא דליכא כופר ברגל, משום דלכופר בעינן כונתו להזיק, ור' טרפון מנחש מייתי לה בק"ו דהוי רגל וכונתו להזיק (כדאיתא בתוספות לעיל טז. ד"ה והנחש) ולפיכך חייב בחצר הניזק כופר שלם ובר"ה פטור. ותרצתי לו, דהיינו דוקא למ"ד פלגא נזקא קנסא, דסבירא לו דקרן לא הוי אורחיה ולפיכך נחש הוי תולדה דרגל, אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא וקרן הוי אורחיה, נחש הוי תולדה דקרן, משום דהוי כונתו להזיק, ולדידיה אין למילף ק"ו מנחש, אלא מרגל. ואע"ג דקיימא לן פלגא נזקא קנסא מ"מ כיון דלמ"ד פלגא נזקא ממונא ע"כ לר' טרפון רגל חייב בכופר, ה"נ למ"ד פלגא נזקא קנסא, דבזה לא פליגי.

"אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא". פירוש, וכיון שכן על כרחך איירי אפילו בשוגג, דאי במזיד מאי טעמא אינו משלם ארבעה דברים, ובשוגג מנא לן דחייב אפילו נזק?

רש"י ויהא אדם. "כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות". רש"י אזיל לשיטתו, דבמקום שחייב מיתה או גלות אינו חייב כופר מטעם קים ליה בדרבה מיניה (ועיין ברש"י ד. בד"ה ומאי לא הרי, וברש"י כב: ד"ה אם קטל תוריה) אבל לפירוש ר"י אפילו במזיד ובשוגג, דומיא דשור, דאין מזיד לשור. אבל קשה אי שייך קים ליה בדרבה מיניה במזיד ואתרו בו, אף בלא אתרו ביה שייך, מדתנא דבי חזקיה, דמקיש מזיד לשוגג, ובמקום דפטור במזיד ממילא פטור בשוגג - וא"כ למה לי קרא ד"עליו" למעוטי?

תוס' ד"ה מידי. "וא"ת וביער ע"כ לגמרי אתא לפטור דנזק שלם מהי תיתי". כלומר, כיון דאפילו לא כתב המיעוט "וביער בשדה אחר", ולא ברשות הרבים הייתי אומר דברשות הרבים שן ורגל חייבין רק חצי נזק, דלחייב נ"ש לא הייתי יכול ללמוד מק"ו דקרן, וא"כ המיעוט דבשדה אחר ע"כ אתא למעטו אפילו מח"נ אבל לאו פירכא היא, דאי לאו בשדה אחר הייתי אומר דשן ורגל חייבין נ"ש משום "מיטב שדהו ישלם" דכתב בקרא הוה קאי אתרווייהו בין אהיזק דרשות הניזק ובין אהיזק דר"ה.

ד"ה ולא תהא. "מה לקרן דין הוא שאפילו בחצר הניזק לא משלם אלא חצי נזק שכן אין משתלם מן העלייה". כלומר, דאפשר דמגופו וח"נ אחד הוא, ובכל מקום שמשלם מגופו משלם חצי נזק, אבל רגל דמשלם מן העליה, דהא כתיב מיטב שדהו, משלם על כרחך נזק שלם? ולפי זה קאמר, "צרורות יוכיחו" שמשלם מן העליה ואעפ"כ אינו משלם אלא חצי נזק, הרי דחצי נזק ומגופו אינו אחד. אבל הא לא קאמר דאי אפשר לעשות ק"ו רגל מקרן משום דבקרן ישנה הקולא דמגופא וא"כ אינה חמורה בכל? דא"כ מאי קאמר, צרורות יוכיחו? הרי מ"מ קולא היא, אע"פ שבצרורות נמי ישנה הקולא הזאת. וא"ת ואמאי לא קפריך באמת אק"ו מק"ו יוכיח? י"ל דהא דמשלם מגופו אינו נחשב לקולא, דזהו רק משום שחשבינן את השור למזיק, ולא את האדם משום דהאדם לא פשע עוד, ופשיטא מי שהוא המזיק ישלם.

ד"ה עליו. "וטעי גמרא". כלומר, היכי קבעיא גמרא למימר דלא תקחו כופר אתא דלא תעביד בו תרתי, הא לא תקחו כופר משמע דלא תשקול מיניה ממונא למיפטריה, כדאיתא בתוספות הקודמת? לפיכך קאמרי, הגמרא טעה, כמו שטעה באלו נערות באותו דבר.

ד"ה אינו דין. "וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו". וליכא למימר דמרגל פריך, דהוי מועד מתחילתו, דמה לרגל שכן פטור בר"ה.

בא"ד "וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף". עיין במהרש"א ובמהר"ם דמתרצי בדוחק. ועוד י"ל דנזקי אדם היינו לר"ע דסבירא ליה דתם משלם נ"ש, ואע"ג דאפילו לר"ע אינו משלם מעליה, י"ל דזה לא חשיב ליה קולא דהא אדם נמי משלם מגופיה, וכיון דהתם השור הוי המזיק משלם מגוף השור. והא ראיה דכשלמדין רגל מקרן בק"ו שתשלם ח"נ ברשות הניזק לא פרכינן מה לרגל שמשלמת מן העליה.

ד"ה רגל. "הוא הדין בשן דחיה". וליכא למימר דעליו משמע דוקא שור, דילפינן שור שור משבת.

בא"ד "ממעטה מעליו כמו אדם". עיין לעיל ט: בתוספות ד"ה מה שאין כן בבור.

ד"ה או דילמא. "דאדם יוכיח שמועד מתחילתו ופטור מכופר". ולי נראה דלא קשה כלל, דכיון דטעמא דפטרינן אדם מכופר הוי משום דממעטינן ליה מאדם ולא על האדם, כלומר דדוקא שור דינו לשלם כופר ולא אדם, א"כ דוקא אדם אימעוט אע"פ שהוא מועד ולא שור כשהוא מועד, דהיינו רגל. וא"כ ליכא למיפרך אדם יוכיח שהוא מועד מתחילתו ואינו משלם את הכופר, שהרי שאני אדם משור.

בא"ד "ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברשות הרבים". ועל זה איכא לתרץ דרשות הניזק מרשות הניזק גמר, מה קרן שברשות הניזק אינו מועד מתחילתו משלם כופר, שן ורגל שמועדין מתחילתן ברשות הניזק לא כל שכן. והשתא הנדון הוא רק קרן ברשות הניזק והנדון הזה הוא קל בכל אופן מבא מן הדין. ולא דמי למאי דאמרי התוספות לעיל (ד"ה אני לא אדין) דאע"ג דגמרינן רשות מרשות שייך למיפרך מחומרא שיש ברגל, דהיינו הזיקו מצוי. דהתם הרי החומרא הזאת איתא ברגל בכל מקום בין בר"ה ובין ברשות הניזק. אבל הכא ברשות הניזק אין בקרן שום חומרא מבשן ורגל. ועיין לעיל ט: בתוספות ד"ה מה שאין כן בבור.

ד"ה לאו. "קרן לא כ"ש". כלומר, כיון דהשתא לא סלקא אדעתיה עוד דמניזקין ליכא למידן קל וחומר אכופר.