ביאור ראובן על בבא קמא נ

רש"י ד"ה פכין. "ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו". וא"ת מה קולא היא זו הרי מה שאין הזב מטמא אותן הוי משום שאינו נוגע בהם מעולם, משום דהנגיעה בכלי חרס הוי דוקא דרך אוירן. וי"ל דהקולא היא בהיסט, דהיסט הוי בנגיעה אינו מטמא אותן דרך נגיעה זו.

תוס' ד"ה ומה פכין, "אין ניצול במעת לעת שבנדה". כלומר, באשה שאין לה וסת קבוע וראתה דם מטמאה את כל הכלים שנגעה מעת לעת לפני ראיתה, דשמא שפעה דם ולא עלתה על דעתה לראות ואפילו באותו מעת לעת דלא הוי טמאה אלא מספק מטמאה כלי חרס בהיסטה.

בא"ד "ואע"ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא". כלומר, דהעצם של נבלה אין בו טומאת נבלה, משום דהעצם לא מיקרי נבלה אלא הבשר (העצם וכל דבר בבהמה שאין בו בשר לא היה חי מעולם ולפיכך במיתת הבהמה אינו חשוב מת) אבל המוח בעצם מטמא משום נבלה. והנה העצם מכסה את המוח והמוח אינו בא לכלל מגע ולפיכך אינו מטמא נמי במשא.

בא"ד "וא"ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן וכו', ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו". כלומר, היכי ילפינן מפץ מפכין קטנים בק"ו, ומה פכין קטנים דקל אצל זב טמא במת, מפץ דחמור אצל זב אינו דין שיהא חמור אצל מת, הרי גם לפכין קטנים יש חומרא שאין במפץ, שהרי מטמא מאוירו, וא"כ איכא למיפרך כמו שיש לפכין קטנים חומרא זו כן יש להם חומרא אחרת? ותירצו דכלי עץ יוכיחו, שאין מטמאין מאוירן ומטמאין במת, הרי שטומאת מת אינה תלויה בחומר טומאת אויר.

בא"ד "וא"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס". כלומר, דאע"פ שנטמאים כשהזב נגע באוירן מ"מ הם נעשים ראשון לטומאה, ולא במפץ דהוא מדרס והמדרס נעשה אב הטומאה והכי בדון קל וחומר, מה פכין גדולים שטומאתם קלה אצל זב מטמאים במת, מפץ שטומאתו חמורה אצל זב אינו דין שיטמא במת.

ד"ה שטהורין. "תימא מנ"ל שלא יטמא במעיינות הזב וכו' פשיטא דלא בעינן ביה ראויה לנגיעת בשר". וי"ל דבטומאה מטמאינן טפי מה שרגיל לבוא לידי כך, ולפיכך מטמאינן משכב ומושב ומדרס בזב טפי מנגיעה, משום שעל המשכב וכו' הוא נמצא טפי ולכן צריך הרחקה טפי. ולכן פכין קטנים, כיון שאוירו אינו ראוי לבוא במגע עם הזב אלא על ידי רקיקה בדוחק גדול, דהא אפילו הרוק נוח לו ליפול מסביב מליפול בנקב קטן מאד, ולפיכך אינו מיחדו לעולם לרקיקה, ואינו מטמא משום שאינו צריך הרחקה.

ד"ה וקמייתי. "תימא דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה". כלומר, כיון דלית ליה טהרה במקוה הרי לא יטהר לעולם.

ד"ה שמע מינה. "ומדאיצטריך ג"ש היא דשמעינן דלכל מילי לא גמרי מהדדי". כלומר, מזה שצריכים התם קראי לדמות טומאת מת לטומאת שרץ לענין הכשר, ומזה שצריכים הכא גזרה שוה לדמותם, ולא ילפינן מהקישא, שמעינן דלכל מילי וכו'.

ד"ה אמר קרא. "וא"ת וליליף מק"ו כדמעיקרא". כלומר, השתא דאמרינן דמקרא ילפינן דכל מה שמטמאין במת יש לו טומאת שבעה, א"כ אפשר לאמר דילפינן טומאת מפץ במת מקל וחומר ממפץ בזב, והא דלא אמרינן דיו לטומאת ערב משום גזרת הכתוב דכל מה שמטמאים במת יש לו טומאת שבעה.

בא"ד "והשתא דילפינן מת בגזירה שוה", וגזירה שוה הוה כדכתיב בהדיא.