ביאור ראובן על בבא קמא מח

גמ' "לבעוטי בי לית ליך רשותא". הענין הוא כך: כל מקום שיש לאדם רשות יש לו זכיות. אבל אינו דומה רשות לרשות. בחצרו יש לאדם יותר רשות משיש לו בר"ה שהרי בר"ה אסור לו לרוץ, לכרות בור וכדומה, מה שאין כן ברשותו. והנה מה שיש לאדם יותר רשות יש לו יותר זכיות בחיוב ופטור. ברשות הניזק חייב המזיק על הכל וברשות המזיק פטור על כל מה שעשה בהמתו. ובר"ה, כיון שיש לכל אדם רשות, זכיות האחד מגבילות זכיות השני, ולפיכך יש לכל אחד זכיות מוגבלות, דהיינו שחייבים עליו הקרן, שאין למזיק רשות להניח שם בהמות משונות, אבל פטור על שן ורגל, שיש לו רשות להניח שם בהמות שמעשיהן אינן משונות. והנה כשם שיש מקומות שיש לו לאדם יותר רשות, כך יש דברים שרשאי או אין רשאי יותר. למשל, לשסות כלבים בכדי שיזיקו פשיטא דאינו רשאי יותר מלהרביץ בהמתו בר"ה, דהרי בשסוי הוי גרמא בניזקין וחייב בדיני שמים. ובה במדה שיש לו רשות יותר, בה במדה יש לו יותר זכיות, ובה במדה שאינו רשאי מאבד את הזכיות, ולפיכך ברביצה יש לו עוד הזכות שמחייבים לשלם לו בנזקיו, אבל בשיסוי אין לו רשות מכל וכל ולפיכך מאבד את כל הזכיות, ולפיכך פטורין על נזקיו.

רש"י ד"ה ואין מכירים. "דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית", כלומר, דבר זה אינו מצוי לעולם וכיון שכן אינו יכול לתרץ דאינו כך ואפילו אם יבואו ויעידו שמכירין את בעל השור ואין מכירין את השור לא יאמינו להם דכיון דבעדותם לא הועילו כלום, ובכדי להועיל דבר מה עוד צריכים לעדות אחרים, הוי חצי דבר.

תוס' ד"ה לימרו הנך בתראי. "כשהמתינו עד כשהעידו כת שלישית אז מוכחא מילתא דלייעודי קאתו". קשה לי, כיון דאם באו כסדרן קשה אקמאי, ואם באו שלא כסדרן קשה אבתראי, א"כ מאי האי "ולימרו הנך בתראי" דקאמר, דמשמע דדוקא מבתראי קשה ולא מקמאי? הא להפך, מקמאי קשה טפי, דטפי שכיחא שיבואו כסדרן? ושמא י"ל דהכי קאמר: "וליעודי תורא מי ניחא?" אפילו תתרץ דהעידו קמאי אחרי בתראי, ולא תקשי הקושיא שהקשית, "ולימרו הנך קמאי", מ"מ תקשי "ולימרו הנך בתראי".

ד"ה במכירין. "דיכול לומר אחד מהם נאבד". קצת קשה, דהא יכולים לאמר לא חשבנו שישקר ויאמר אחד מהם נאבד, ולחייבו חצי נזק באנו? ושמא י"ל, דסבירא להו להתוספות בתירוצם זה דכיון דיכול לאמר אחד מהם נאבד, א"כ זכותו של ניזק בכל שור הוא כל כך רפה שאינו נוטל בשום שור. ולא דמי לסוגיא דהמניח דיש לו בודאי זכות ספק באחד משני שוורים הללו. וכן אנו מוצאים במקומות אחרים, דהיכא שיש לאדם טענה טובה יש לו זכות יותר. וכן אמרינן לעיל דיכול הלוקח להגבות בינונית לניזק משום טענה דמהדרנא שטרא למרא.

בא"ד "והכירוהו שהיה עושה כל הנגיחות". כלומר, העדים אמרו כן אחרי כך שראוהו והכירוהו.

בא"ד "ומ"מ אותם שהכירו תחילה". כלומר, אותם שאומרים שהכירו תחילה אלא שאחר כך נתערב יכולים לאמר דלא באו אלא לחייבו חצי נזק כשיכירוהו שוב, דהא למאן דאית ליה ליעודי גברא על כרחך אינם באים להעיד אלא משום דכשיכירוהו ישלם, א"כ הכי נמי למאן דאית ליה ליעודי תורא. ואין צורך כאן בתיקונו של מהר"ם.

ד"ה המשסה. "לא דמו לשור האצטדין". כלומר, מאי קמבעיא ליה בכלב דמשסי ליה ומשתסי, אי חשוב מזיק או לא? הא אמרינן לקמן בשור האצטדין, "כי יגח ולא שיגיחוהו" ולפיכך פטור השור ממיתה, והכי נמי נימא כי יגוף ולא שיגיפוהו, ולפטור מנזקין? ומתרץ, דשאני התם, דמגין על עצמו במלחמה, אבל הכא הרי הוא מזיק שלא במלחמה, יהיה מאיזה סבה שיהיה. אבל מ"מ נראה לי דמקום התוספות הוא לעיל, גבי הא דאמר, "השיך בו את הנחש וכו' לדברי חכמים נחש בסקילה", וא"כ מקשה ממיתת השור אמיתת השור, דמנזקין אמיתה לא שייך כל כך לאקשויי, דהרי שן ורגל דחייבים בנזקין ובמיתה פטור השור, כדמוכח גבי "חזי ירוקא ונפל".