ביאור ראובן על בבא קמא מז

גמ' "קירב נגיחותיו לא כל שכן". כלומר, הא דכתב בתורה תמול שלשם ללמד דאפילו ריחק נגיחותיו בשלשה ימים הוי מועד וקירב נגיחותיו ידעינן מקל וחומר, אבל בירושלמי קאמר דלר' מאיר אתא האי מתמול שלשם ללמד דבעינן רצופים. והיינו שאם נגח ביום ראשון וביום שני לא נגח, וביום שלישי נגח לא יהיה מועד אם יגח ביום רביעי, משום דלא הוו שלשה ימים רצופים, והיינו דקאמר תמול שלשם בלי הפסק.

"ולימא מר וכו' שהרי רבי שמעון מודה לו". כלומר, דר' אבא סבר דטעמא דרב נחמן הוא משום דבמועד הוי ר' מאיר יחיד לגבי רבים ובתם הוי ר' יהודה יחיד לגבי רבים.

"בפני בעלים ושלא בפני ב"ד". כלומר, אע"ג דאחר כך העידו נמי בב"ד אינו מועד עד שיעידו בפני בעלים ובפני ב"ד כשהיו ביחד.

רש"י ד"ה אי אמרת ליעודי, "אלא כדי לייעדו". והיינו לפירוש ראשון דרש"י דבפעם שלישית מחייב נזק שלם אפילו לא ידעו הבעלים תחילה. ולאביי לדוגמא נקט שלשה, משום דבשלשה ימים הוי מועד, אבל אין הכי נמי דלשלם נזק שלם בעי ד' פעמים.

תוס' ד"ה ולא ישמרנו (יג:)."לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' ". דאי גמרו את דינו אסור בהנאה ואינו שלו, ולא חייב כופר על נגיחתו.

בא"ד "כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח". ולפי זה הא דקתני, "נמצאת כת ראשונה זוממת וכו' והוא פטור", דמשמע אבל בלא זה חייב, היינו כשיגח נגיחה רביעית. ודו"ק.

ד"ה הרי הוא. "דגזירת הכתוב הוא דבשלשה ימים היא זבה אפילו אם יבא אליהו ויאמר לא תראה עוד". כלומר, דזאת בעצמה עושה את הטומאה ולא יותר, וככה ידעינן שלכל אחד יש לו טומאתו. ולפיכך קאמר תו בתר הכי, דמזאת רצה למעט שתיהן זב מימים וזבה מראיות.

ד"ה ודילמא. "דאם כן לשתוק מוזאת". כלומר, דאי לא כתב וזאת הוי אמינא דזבה טמאה בימים ובראיות, משום דהוי ילפינן בק"ו ראיות מימים, רחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה לא כל שכן. ובזה הייתי אומר דוקא ראיות, דליכא למילף ימים מראיות בק"ו. וכיון דבלאו מיעוטא דוזאת הייתי ממעט זב מימים ע"כ אתא "וזאת" למעוטי נמי זבה מראיות. "אי נמי המקשה סמך אהיקישא". כלומר, לעולם דהקושיא היא, ודילמא למעוטי זב מימים אבל לא זבה מראיות, כדמוכח הלשון, "ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות". וכי תימא, לשתוק מוזאת? אי לאו מיעוטא דוזאת הוי אמינא דבין זב ובין זבה טמאים בין בראיות ובין בימים, משום דהוי מקשינן בהיקישא זכר לנקבה ונקבה לזכר, להכי קאתי וזאת למעוטי זכר מימים, אבל לא נקבה מראיות. כך פירוש דברי התוספות. אבל קשה לי, אם כן לא לכתוב וזאת ולא לכתוב היקישא וממילא הוי ממעטינן זב מימים אבל לא נקבה מראיות. ושמא ההיקש מיבעיא ליה למלתא אחריתא. אחרי כן מצאתי זה במהרש"א ובמהר"ם.

ד"ה אנא. "דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין". משום דהמשנה היתה שגורה בפי כל, אבל לא הברייתא.

ד"ה השתא. "מכל מקום הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר". קשה לי, היאך מדמה זה לזה? דבקרן מה שהוא קנס הוי מסבת שהשור בחזקת שימור ואין על הבעל לשומרו, וכיון דהכא יודע שהשור לאו בחזקת שימור ועליו לשמרו, וכיון שלא שמרו הוי ליה להיות חייב מדינא. אבל בעבד מה שהוא קנס אינו מסיבת שהוא חייב פחות או יותר מדמיו, דזהו רק סימן לקנס, כיון שאינו משלם כמה שהזיק, א"כ מה שהתורה חייבה לשלם אינו בשביל להשלים הנזק, אלא משום שרצתה בקנס, אבל הטעם שהוא קנס בעבד ולא ממונא, הוא משום, דאין לחייב אדם ממונא על מיתת אדם, ולפיכך פסקינן דאע"ג דליכא קנס אינו משלם דמים. וכיון שכן איזה חילוק אם העבד שוה שלשים שקלים או פחות או יותר מזה? וצ"ע.

ד"ה בפני. "זהו מסברא". כלומר, דקשה לה הא ב"ד לא כתיב בהאי קרא.