ביאור ראובן על בבא קמא מג

גמ' "וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן". דהא ר' יוחנן הוי רביה דריש לקיש וקאמר למלתיה בראשונה. וא"כ מאיזה טעם פליג עליו ריש לקיש.

רש"י ד"ה משום ממונו. "כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו". כלומר דלקמן, גבי שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, אמרינן אפילו לר"מ, דאם מסר גחלת לחרש ולבה החרש פטור בעל הגחלת, משום דהוי אשו של חרש המלבה, הרי דבמסקנא אפילו המלבה הוא בעל האש אפי' לר"ל חייב המלבה שהדליק בגחלת שאינה שלו. ולפיכך ליכא בינייהו אם הדליק בגחלת שאינה שלו. וזהו דוקא לבסוף אבל מעיקרא ודאי ס"ד דבגחלת שאינה שלו פליגי, דאם לא כן מאי מקשי לר"ל מהכלב שנטל חררה? ומה שכתבו התוספות "פעמים שיש הרבה גחלת בחררה דהוה כמו מסר ליה שלהבת", זהו נראה דוחק לרש"י. אבל לקמן דקמקשי "וליחייב נמי בעל הגחלת", משמע דאף לפי המסקנא מחייב בעל הגחלת כשהגחלת שלו. ואפשר שיש לחלק בין לבוי דאדם ללבוי דכלב, דלבוי דכלב לא הוי אלא כרוח מצויה אם הכלב יכול להוציאו משם. והא דקאמר רש"י בדף השני "היכא דגחלת שלו היתה מאי בינייהו", יש להגיה "שלהבת" במקום גחלת. ולרש"ל היה נוסח אחר ברש"י.

בא"ד "בגחלת שאינה שלו". לא רצה לאמר דאדם הדליק בגחלת שאינה שלו, דהא מכי נטלה קנאה לענין נזקין. אלא רצה לאמר הכלב או הגמל הדליק בגחלת של אחר, דלר' יוחנן מחייב הכלב ולריש לקיש בעל הגחלת. ובמסקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו לר' יוחנן חייב בעל הגחלת נמי.

ד"ה משלם חצי נזק. "לישנא אחרינא דמשונה הוא", והיינו כסומכוס דסבירא ליה צרורות משלם נ"ש.

תוס' ד"ה דאפיך. "דאפי' פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק". נראה דכוונת התוספות כך היא: דטעמא דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הוא משום דמצרפים הפשיעה שבתחילה לההיזק שאירע לבסוף. והיינו משום דהפשיעה וההיזק הם שני חצאי מעשי מזיק מקושרים ביחד, דהא פשיעה בלי היזק והיזק בלי פשיעה לאו שמייהו מזיק. אבל הכא שלבסוף הוי מעשה מזיק שלם, דהא קרן אפילו בר"ה אע"פ שלא פשע בעלים בהליכתו שמה, ואין הבדל שם בין פשע ללא פשע, וא"כ התחילה והסוף אינם משלימים זה את זה למעשה שלם, ואי אפשר לצרפם.

ד"ה גדיא. "ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת". כלומר דהתם אמרינן דבשביל הפת אורחא לסרוכא ולמסלק. ואמאי? הרי הכא אמרינן דדרכיה למזדקרי.

ד"ה ועל הגדיש ח"נ". נראה דמקומו אין כאן דהא האי חיוב חצי נזק קאי על בעל הכלב, ובעל הכלב אינו חייב מטעם אש אלא מטעם צרורות. ולא דמי לשולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן, דהתם אינו חייב על מעשי החרש אלא על אשו שהיה מוכן להזיק אפילו בלא צבתא דחרש, לכן צריך להיות ברי הזיקא. ושמא מקומו של התוספות על הדף השני, דמקשי הגמרא "ולחייב נמי בעל הגחלת?".

ד"ה ממונו. "להבלו ולא לחבטו". כלומר, אע"פ שאין בו חבט, כגון מלא ספוגים של צמר חייב לכ"ע.

בא"ד "אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף", כלומר, דהשינוי הוא באויר, שנעשה שם תנועה, והאויר אין בו ממשות.

בא"ד "רק בגוף האדם", א"כ משמע דהמזיק הוא האדם.

ד"ה ורבי יוחנן. "לא מצי למימר באדייה אדויי". כלומר, דאי יכול לאוקמי אף בדאנחי אנוחי, א"כ שניהם, ר' יוחנן וריש לקיש יכולים לאוקמי אף באדייה אדויי ואף בדאנחי אנוחי. וכיון שכן אמאי מחלק בין רבי יוחנן לריש לקיש.

ד"ה ואי במסכסכת. "אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה". כלומר, דקשה ליה, אפילו בלא מסכסכת נמי פשע דלא הוה ליה להוליך גמלו אצל הנר שידלק הפשתן אלא היה לו לדרוש מהחנוני להכניס נרו בחנות, דהא אם אחד הדליק אש ואחד הביא עצים, המביא את העצים חייב (לקמן נט:) וכי תימא בשלא ראה את הנר עסקינן? כך אפשר לאוקמי נמי בשלא ראה שריפת הבירה. אבל אי הוי אמרינן דבמסכסכת מחייב בעל הגמל הכל, משום דפשיעתו גדולה ובטלה לגבי פשיעתו של החנוני, לא הוה צריך לכל זה, דאפשר לומר אפילו בלא מסכסכת פשע נמי הגמל, ומ"מ פטור דבטלה פשיעתו לגבי פשיעת החנוני שפשע טפי.