ביאור ראובן על בבא קמא מד

גמ' "דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה". כלומר, דהטעינה גופה הוי אש, דהוי כאבנו שיכול להזיק ברוח מצויה, והטעינה הרי שלו היא, ולפיכך מחייבינן אותו מטעם ממונו שהזיק אף למ"ד אשו משום ממונו. ובסיפא הוי הנר האש.

"בשלמא למ"ד אשו משום חציו משום הכי פטור". ואע"ג דשרפת הגדיש התחילה לפני שרפת העבד לא אמרינן דחיוב ממונא בא קודם חיוב מיתה, דכיון דכל שרפת האש הוי משום מעשה אחד, דהיינו זריקת החץ, ומשום מעשה זה הוא חייב מיתה, אי אפשר לחייבו משום אותו מעשה ממון כדאיתא בכתובות "זרק חץ וקרע שיראים בהליכתן פטור". אע"ג דחיוב מיתה בא בסוף כשינוח. וכן מקשי בירושלמי על ר"ל מן המשנה דהדליק את הגדיש בשבת דפטור מטעם קם לו בדרבה מיניה אמאי פטור, הא חיוב מיתה בא על שריפת שבולת הראשונה וא"כ לחייב ממון על השבלים שאחרי הראשונה, אבל על ר' יוחנן לא מקשי מידי מהא.

"כשהצית בגופו של עבד וכו' א"ה מאי למימרא". בשלמא לר' יוחנן קמשמע לן דאשו משום חציו ולפיכך איכא למימר קים ליה בדרבה מיניה.

"בגדי דחד ועבד דחד". כלומר, דהא סתם גדי ועבד נקט וא"כ אפילו במקום דהוי גדי דחד ועבד דחד, אי נמי לעולם הוי גדי דחד ועבד דחד, כלומר, ממון לזה ונפשות לזה, דהא חיובא דממון בא לו משום בעל הגדי וחיוב מיתה בא לו משום העבד, ולא משום הבעל.

רש"י ד"ה אם קטל. "הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו". נראה דר"שי לטעמיה, דפירש לקמן (כו.) דהא דפריך, "והא אדם חייב בכופר", היינו דוקא במזיד ולא אתרו ביה דליתא בר קטלא, אבל אם הוה בר קטלא ליכא לחייבו בכופר מטעם קים ליה בדרבה מיניה והיינו כריב"א לעיל ד. וכיון שכן איכא למידק מהא דשור משלם שלשים שקלים, אע"פ שהוא במיתה, דלא אמרינן בשור קים ליה בדרבה מיניה, ולפיכך חייב אף בממון אחר שהזיק בעת הריגת אדם. אבל התוספות לא רצו לפרש כן משום דסבירא להו דתשלומי כופר או שלשים שקלים אין להפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה. ועיין מה שפירשנו על התוספות.

ד"ה ור' יוחנן. "והכא חציו דחרש הן". אבל קשה, דאם כן אפילו מסר ליה גווזא, סילתא ושרגא, דהא מכל מקום החרש הדליק את הגדיש והוי חציו דחרש.

בא"ד "והכא חציו דחרש הן". אע"ג דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, מ"מ הכא ליכא לחייבו משום ממונו בשלהבת, דכיון דאית ליה נמי משום חציו, וחציו דחרש הם נמי, א"כ בטל מזיק דממונו לגבי מזיק דחציו, דחשוב מזיק יותר גדול, והוי כמו אחד הניח אש שיכול להזיק ברוח מצויה ובא חברו והדליק בו את הגדיש, או אחד הניח אבן בר"ה, דהוי בור, ובא חברו והזיק בו בידים. ועיין לעיל ו. דבנידון זה התוספות גופא מחייבין את הזורק כשהוא בר דעת.

תוס' ד"ה והיה גדי. "פטור וכו' משום דהיה לו לברוח". וקשה, היאך יכול לומר פטור - הא מחייב אגדיש? ושמא היינו מתניתין דלקמן סא: דהתם כבר דבר בראשונה על תשלומי הגדיש ולפיכך האי חייב ופטור דקתני הכא קאי רק על הגדי והעבד. ובזה מתורץ קושית רש"י, דכיון דהאי פטור וחייב לא קאי אגדיש א"כ צריך להזכיר נמי גדי בכדי להודיע לן דין קים ליה בדרבה מיניה.

בא"ד "שכן דרך בני אדם להניח בבתים". כלומר, דברישא אשמועינן דלאו אורחא בגלוי חייב, ובסיפא אשמועינן דטמון באורחא נמי חייב, וכן ילפינן דבעי תרתי, טמון ולאו אורחא.

בא"ד "היכא דכלו לו חציו לאחר שריפת העבד". וליכא לאקשויי דהא עד השתא עוד לא ידע דלר' יוחנן מחייב היכא דכלו לו חציו, וא"כ לפרוך ולטעמך? דהא עד השתא לא ידע דלמ"ד אשו משום חציו מחייב אטמון באש.

ד"ה קטל. "אמרינן דהשור משלם שלשים של עבד משא"כ באש". כלומר, דרש"י פירש דהוכחתו הוא משום דשורו משלם אמיתת עבד גופא ממונא ואיכא למימר דאש נמי תשלם ממונא אמיתת עבד, אבל מזה אין הוכחה כלל דלא כל המזיקים שוים אפילו בנזקי ממונא. ובהדיא אמרינן דחמור בשור מבאש בזה.

בא"ד "לא גמרינן ממון מקנס". ורש"י סבר דהכא גמרינן שפיר ממון מקנס, דהא אפילו בקנס פסקינן דקים ליה בדרבה מיניה (ודלא כרבה בכתובות) וא"כ כשרואים דשורו משלם קנס במיתת אדם, הרי דאין אומרים בשור קים ליה בדרבה מינה, וה"נ בכל מזיק דממונו. ועיקר הקושיא חסרה כאן, דעיקר קושיתם היא משום דסבירא להו דבתשלומי קנס או כופר שמשלם בשביל העבד עצמו, ולא בשביל ממון אחר שהזיק בשעת מעשה, אין שייך לאמר קים ליה בדרבה מיניה, משום דהממון והמיתה עונש אחד ומשפט אחד הם. וזוהי סברת ר"י בתוספות ו.

ד"ה בגדי. "דהכל חייבין להורגו להציל הנרדף", והוי כמו בדמים קנהו, לענין מחתרת. דכיון דהוא יכול להורגו הוי כמו שהוציאו עליו על המעשה משפט מות, אע"פ שאחר כך אינו יכול להורגו.

בא"ד "דזה חשיב מיתה ותשלומין לחד", משום דהוי נמי על גוף אחד.

בא"ד "דמ"מ נ"ל חידוש יותר", דכיון דהבעל מפסיד ממון במיתת העבד הרי הוא קורא את הרוצח לדין, וכשעושים משפטו דומה כמו שעשו כבר משפט הבעל וקים ליה בדרבה מינה.

ד"ה חציו. "אע"ג דלא הוי קרוב לודאי כעין חציו". ולפי זה הוי מצי למימר לקמן דלר' יוחנן פטור על הטמון באש במקום דלא הוי קרוב לודאי היזק כעין חציו אלא ברוח מצויה אע"פ שאינה תדיר, וצריך עיון. וי"ל דלהכי לא מוקי לה הכי משום דאקרא קאי, "טמון באש דפטר רחמנא", ובקרא משמע דאיירי ברוח מצויה הרבה דהא קרי ליה מבעיר.

בא"ד "דהא מסיק דאית ליה נמי משום ממונו". ולכאורה נראה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דאית ליה אשו משום חציו וכיון דצבתיה דחרש קגרים ליה להיזק הוו חציו דחרש והפיקח אינו אלא גרמא בניזקין. ואע"ג דאית ליה נמי משום ממונו, היינו היכא דכלו ליה חציו אבל כאן לא כלו ליה חציו דחרש א"כ ליכא כאן מזיק דממונא דאטו אם הדליק אדם גדיש באשו של חברו נחייב נמי בעל האש מטעם ממונו? ועיין לעיל ו. בתוספות ד"ה לאתויי בור המתגלגל.