ביאור ראובן על בבא קמא מא

גמ' "אתמר נמי. צ"ל דחדא אתמר מחברתה, המימרא הראשונה מהשניה, דכיון דאשמועינן דשכר בית מבני העיר צריך לשלם שכר לבעלים פשיטא דבשכר בית מיחיד שצריך לשלם שכר לבעלים ולא להמשכיר.

"אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה". פירוש, בשכר דירה, דבלא שכר דירה פשיטא דהאפדנא הוי שלהם בלי טעמא דזה נהנה וזה לא חסר חייב, כמו כל נוטע בחצר חברו שלא ברשות, אלא דהיתומים חייבים לשלם או שבח או יציאה. וכן אמרינן לעיל, "בונה בית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו", משמע, דכשנתן לו יציאות הבית של בעל הקרקע, ואע"ג דהתם בנה בעל העליה ברשות, וגם יש לו שעבוד על הקרקע משום דביתא לעליה משתעבד, כ"ש הכא. ועוד, הא הכא הוי כמונע חבירו מתחילה לדור בביתו, דיכול אפילו אי זה נהנה וזה חסר פטור וא"כ מאי ראיה מייתי מהא דזה נהנה וזה חסר חייב.

רש"י ד"ה אמר רב. "דמשלמת מה שהזיקה". ואע"ג דלרש"י צדי הרחבה הוי כר"ה דהא מחייב ליה רק מטעם קרן, מ"מ לא פטור לרב מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו, דדרך לשים פירות בצדי הרחבה כיון דאינו דרך מהלך בני אדם ובהמות.

ד"ה במקצה. "דרך הלוכה", היינו שאין צריכה לעלות כמו בצדי רשות הרבים.

ד"ה לימא. נראה דפירוש הגמרא במקצה לפי' רש"י כך הוא: דהמקצה הפקיר רשותו ומ"מ לא דמי לר"ה דהתם אין לו רשות להניח שום דבר, אלא ללכת, אבל כאן מותר להניח איזה דבר לפי שאין דרך הלוך אנשים ובהמות, והוי כסמטא. והנה רב סבר דתקלה אסור להניח שם, כמו בור ברשותו, דאע"פ שמה שאין תקלה מותר לו לשים שם, דהא הוי רשותו, מ"מ תקלה אסור. ושמואל סבר דכיון דיש לו רשות לשים שם איזה דבר אף תקלה מותר, דהא בור ברשותיה נמי פטור.

תוס' ד"ה כהדיוט. "דעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה". כלומר, בהדיוט אם ידע ב"ה ומנעו מלדור בחצרו הרשות בידו, כך בהקדש הרי הקב"ה יודע ומונע מלהנות. ועוד יש לחלק בין הדיוט להקדש, דבהדיוט האיסור הוא רק מטעם שהוא של חבירו, וכיון דלחבירו אין חסרון אינו גוזל מחברו כלום, אבל בהקדש עיקר המעילה היא מטעם הנאה, לפי שהנאת הדיוט הוי חילול הקודש, ולפיכך במזיק פטור, ולכן אין חילוק אם יש חסרון להקדש או לאו, דהא עכ"פ בהנאתו חילל הקדש. והא דקאמר "הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי", הכי קאמר, הקדש בלא חסרון כהדיוט בחסרון דמי, דהא בכל הסוגיא שלא מדעת היינו בלא חסרון.

ד"ה ובמחזרת. "אבל אכלה בלא חיזור וכו' משלמת מה שנהנית", כיון דלא הוי משונה.

בא"ד "ועוד דמשמע בסמוך דחיובא דמקצה מקום לרה"ר כחיוב מחזרת". כלומר, דקאמר רב לא שנו אלא מחזרת ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו. משמע דלשמואל המשנה מיירי בין במחזרת ובין במקצה מקום ושניהם נכללו בהא דאמר בצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה, ומקצה מקום חייב נזק שלם, דמה שאמר משלמת מה שהזיקה נ"ש קאמר.

ד"ה דקיימא. "דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב ר"ה אפי' לחמור". נראה דלאו דוקא לחמור שטעון גדיים אלא לכל בהמה, דמאי שנא, וא"כ לרב הוי ר"ה כל מקום שהגדיים בכתף חמור יכולים לאכול, וצ"ע.