ביאור ראובן על בבא קמא מ

רש"י ד"ה משלמת. "אלמא בתר הנאה אזלינן". דהא הכא החסרון לא מחייב והוי כמו שאין בו חסרון. ורבא סבירא ליה דשאני הנאה שיש בה חסרון מאין בה חסרון, דבאין בה חסרון ההנאה הוי של הנהנה משום דלבעלים אין שום ענין בה והוי כמו יאוש. ורמי בר חמא סבירא ליה דאף הכא איכא יאוש מן ההנאה.

ד"ה וגדר. "לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר בקעות", דהא לקמן אמר את גרמת לי היקיפא יתירא.

תוס' ד"ה הא איתהנית. "שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו". דמצי אמר ליה אני בעצמי אהנה וכיון שכן ההנאה הוי שלו, אבל התם הרי אינו שלו עוד.

בא"ד "התם מעלינן ליה כנכסי דמר מוריון". לפירוש רש"י דהתם אין כל קושיא כלל, דהתם הרי בא בטענת חסרון, שטוען שהשדה שהבר מצר רוצה ליטול הוי מעולה כמו נכסי דבר מוריון. והכא מקשה רק לפירוש ר"ת דהתם.

ד"ה את גרמת. "והקיפא יתירה משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי", ורש"י לא רצה לפרש כפירוש התוספות, משום דאי קאי רק הגדר מבחוץ א"כ מה הועיל בזה שגדר משלש רוחותיו הרי אף שדותיו של ראובן פתוחות מצד אחד ואפשר לכנס שם דרך שדה שמעון אפילו מרשות הרבים.

ד"ה טעמא. "דלא גלי אדעתיה אלא בחנם". ואע"ג דגבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי הוה פטור אי לאו דחסרי להו ליתמי דבר מועט, והתם נמי גלי אדעתא דניחא ליה בהוצאות. יש"ל דהכא נמי, דגרם ליה היקיפא יתירא וחסריה דלרבנן מחייב בזה נהנה וזה חסר אע"פ שהנהנה לא עשה שום מעשה, אבל לר' יוסי לא מחייב הנהנה אלא אם הוא בעצמו נטל הנאתו. ולפיכך פירש רש"י "גלי אדעתא דניחא ליה" ולא הוסיף המלה "בהוצאות", דלא תלוי כלל אי גלי אדעתא דניחא ליה בהוצאה, דפשיטא אם דר בחצר חברו וגרם הפסד לחבירו, כמו היקיפא יתירא, חייב, אע"פ שהיה בדעתו לדור חנם.

ד"ה ת"ש. "ואפי' רבנן לא פליגי וכו' ". כלומר, דהיכי פשיט מיניה דר' יהודה הא רבנן פליגי עליה בזה, והלכה כרבנן.

ד"ה והוא שהניחה. "ותימא כי קבעה נמי לא קני וכו' מ"ט דהדר עביד להו נסכא". וי"ל כיון דהכא קני מתקנת חכמים שתקנו במריש הגזול לשלם דמים מפני תקנת השבים, א"כ הוציא מרשות הקדש.