ביאור ראובן על בבא קמא לט

גמ' "גבי חברתה כחצר הניזק דמי". ולא אמרינן דבטלה הבהמה לגבי הקרקע שעומדת עליה. ועיין במוכר את הספינה בבעיא דכליו של קונה ברשות מוכר. ומכאן נמי משמע דשן חייב בחצר הניזק אפילו כשאינה גדורה. ועיין לקמן כג: ובתוספות שם. "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור". אבל מטעם דכל המקלקלין ליכא למיפטריה, דהכא ליכא שבחא.

"מצי א"ל מאי חסרתיך", כלומר, על מה מחויבים השבה על ההנאה שלו או על החסרון של חברו. וכך יכול ליבעיא מה לא נהנה וזה חסר, אלא דחדא מינייהו נקט. ולפי המסקנא דמסקינן דזה נהנה וזה לא חסר פטור א"כ עיקר החיוב על החסרון וזה לא נהנה וזה חסר חייב. כך היא שיטת הרי"ף והרא"ש.

רש"י ד"ה ההוא ברחא. "עז". ועיין בסנהדרין דפירש דסתם ברחא לא הוי עז דוקא, אלא דברחא קרחא הוי עז.

ד"ה בקופצת. "וחייבת חצי נזק קאמר", והרא"ש לא פירש כן דהא כיון דדרכה למיכל דרכה נמי לסרוכי ולמיסק, אלא פירש דהוי כחצר הניזק. משום דבכל מקום דאי אפשר לה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו. וכן נראה מדברי התוספות לקמן ד"ה ובמחזרת.

תוס' ד"ה מתגלגל. "חייבת אע"פ שסופו להתגלגל בחוץ", לפי שרשות היחיד הוא למעלה.

בא"ד "דמילתא דפשיטא הוא", דהרי דבכאן לא קא מבעיא לן אלא עד שלא נתגלגל אבל כשנתגלגל כבר בחוץ, פשיטא דהוי כרה"ר.

בא"ד "בפתילה דאספסתא שעליו ארוכים", ואינו מתגלגל, וכ"ת מאי קמשמע לן?

בא"ד "וסד"א ליזול בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ", כלומר, דלרש"י דפירש דהבעיא הוי אם היא מגלגלת מרשות היחיד לרשות הרבים, וקמבעיא אי בתר לקיחה אזלינן אי בתר אכילה, א"כ מוקי בפתילא דאספסתא משום דהתם אינה צריכה לגלגל אלא מתגלגל מעצמו, וליכא לקיחה ברשות היחיד. אבל לפי פירוש התוספות דהבעיא הוי במתגלגל מעצמו א"כ מאי שנא פתילא דאספסתא? לכן תירצו דפתילא דאספסתא שאני משום דהתם איכא למימר דאזלינן בתר רובא, וקמשמע לן דאזלינן בתר המקום שהבהמה אכלתן.

ד"ה זה אין נהנה. "אין זה אלא גרמא בעלמא". כלומר, כיון דזה לא נהנה א"כ לא הוי אלא מזיק וגרמא בניזקין פטור, אבל אי נהנה הוא חייב מטעם השבה אע"פ שלא עשה כלום וא"כ ליכא למפטריה מטעם דגרמא אינה חשובה מעשה בידים. והרא"ש פירש דאף הכא אינו נקרא מזיק, כיון דנשתמש בזה אע"פ שאינו נהנה משום שיכול למצא דירה אחריתא, דהא השמוש הנאה שמה בנוגע לדבר.