ביאור ראובן על בבא קמא לח

גמ' "וכי יאחזנה בזנבה וילך", כלומר, אינו בדין שיהא חייב, דאינו בדין שיטילו על כל אדם הקושי לאחוז בזנבה שהיא הולכת, אבל בקרן דלאו אורחיה, אין כל כך קושי אם נחייב את בעל הבהמה כשהזיקה בהמתו, דמלתא דלא שכיחא היא וזאת לא יכריח את כל אדם לאחוז בקרן בהמתו כשהיא הולכת.

"אמר רב הונא וכו' אבל קשרו אדם חייב". בירושלמי ליכא כל זה, ומשמע דסבירא ליה דמימרא דרב הונא קאי אמתניתין, ונקשר מאיליו חייב חצי נזק מטעם צרורות או שינוי, אבל קשרו בעל התרנגול חייב הכל משום דבשעה שקשרו יכול להזיק כבור לפיכך אם הוזק בו אחר כך חייב, אע"פ שלא הוזק בו במקום שקשרו. והכי איתא התם: "אמר ר' יוסי בר בון, מכיון שאין דרכו ליפול אלא באותו הבור כמו שהוא בורו".

"ושתתה משקין הראויין לה", כלומר, שתיה כאכילה וחיה כבהמה.

רש"י ד"ה אבל קשרו. "דהוי בור", דאי במזיק בידים הא לא מחייב הקושר כלל לרש"י.

ד"ה אלא מתני'. "וקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו". והא דלא מחייב מטעם אש, דהא תרנגול הוי כרוח מצויה, וכדהוכיחו התוס'. י"ל דשאני הכא דהתרנגול עשהו והמעשה נקרא על שם התרנגול, והוי כהניח אבן ובא אחר והזיק בו, דבעל האבן חייב ולא המניח. ואע"ג דלקמן אמרינן דכשהוציא הכלב את הגחלת חייב בעל הגחלת אם לא שמר את גחלתו. וכן אמרינן התם דכשהוציא החנוני נרו בחוץ חייב אע"פ שהגמל הוליך את האש? י"ל פירוש רש"י דשאני אש, שהולך ובוער מעצמו ולכן חייב מי שהאש שלו מטעם מעשי אשו, אבל גבי דליל דאינו יכול להזיק מעצמו, אלא מכח התרנגול, לא מחייב בעל הדליל או הקושר מטעם אש.

ד"ה קשרו אדם. "דקנייה בהגבהה". אפילו למאן דאית ליה לקמן (נ.) דדוקא בבור דאית ליה בעלים מחייב משום דכתיב בעל בור. ועוד י"ל דרש"י לא פירש כפירוש התוס' דהוי במקום המוצנע והניחו במקום התורפה, אלא דקשרו במקום שמצא, דהיינו במקום התורפה, והכא אי אפשר לחייבו משום שעשה בור, דהא מעיקרא נמי הוי בור, ולא דמי לחופר בור שמונה ובא אחר והשלימו לתשעה, דשניהם חייבין, דהתם הגדיל את המזיק דבור תשעה יכול להזיק יותר מבור שמונה, אבל כאן אפשר להזיק במקום זה כמו במקום אחר, ולפיכך פירש דקנייה וחייב מטעם דהבור שלו ואית ליה לסלקו, כמאן דכריה דמי, ואפשר דלהכי פריך, "משום מאי מחייב?" דאי כדברי התוספות, הרי דבר פשוט הוא, דהא גרוע עוד מבור המתגלגל, דהרי הוא בעצמו עשה שיתגלגל, ובור המתגלגל כבר גמרינן ליה לעיל בהצד השוה? עיין דף ו. בסוף התוספות ד"ה מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. ועיין עוד לקמן בהמניח, דאית ליה לר' אלעזר מפקיר נזקיו פטור ולפיכך מוקי מתניתין דההופך את הגלל, שנתכוין לזכות בה. ואע"ג דהתם קאמר משום דהגביה פחות משלשה, ולא עשה בור, היינו לפי דס"ד מעיקרא דר"א סבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב.

ד"ה מצידי. "כדין קרן תם חצי נזק". לפי מאי דאמרינן לקמן דמה שנהנית הוי שני שליש הדמים, א"כ מתוך הרחוב הוי חמור יותר מצידי הרחוב, וזה אין סברא לאמר, וגם מהמשנה לא משמע הכי. ונראה דהאי מה שהזיקה הכי משערינן. דבתחילה משלם ליה מה שנהנית, דזה אינו נחשב בכלל נזק, דהרי משתרשי ליה, שאין צריך להאכילה שוב. והתשלומין הללו מנכין מדמי הנזק והשאר הוי הנזק, ומן השאר משלמת החצי בצידי הרחוב וברחוב פטורה. ועוד יש לאמר, דנפקא מינה לענין חטים או דבר הרע לה, דמטעם מה שנהנית פטורה לגמרי אבל מטעם קרן חייבת חצי נזק.

ד"ה ואכלה. "ואורחיה למיכל ע"י הדחק", דאי לא כן אפילו כסות וכלים נמי, הרי אכלתם ע"י הדחק.

תוס' ד"ה אבל. "בתר דניח ומשום בור". כלומר, דאף לפי ההוה אמינא, דרב הונא קאי אמתניתין, ובמתניתין הא לא איירי בדיני בור אלא בדיני צרורות, מ"מ לא עלה אדעתיה לאוקמי בצרורות, משום דקשרו אדם חייב, משמע נזק שלם. תדע, דהא אקשי, "מאי שנא כוליה נזק דלא, דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור", הרי דהבין דבנזקי בור בעי לאוקמי.

ד"ה אלא. "דחבריה ואצנעיה", דאי דחבריה ולא אצנעיה הרי מחייב נמי בעל הדליל לתוספות וא"כ הוי יותר מחצי נזק. והכי אמרי בהדיא בהתוספות שבסמוך, "ובאדייה אדויי נמי חייב בעל התרנגול".

ד"ה וכי אתמר. "דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא". וליכא למימר דהיינו דוקא כשהתרנגול לא עשה שום מעשה, דהוה הדליל המזיק וחייב בעל הדליל, אבל כשהתרנגול זרק את הדליל הוי התרנגול המזיק ולא הדליל ולכן פטור בעל הדליל, דהא לקמן מחייבינן בעל הגחלת כשלא שימר גחלתו אפילו כשהכלב עושה המעשה בגחלת, זהו לפי דעת התוספות.

ד"ה קשרו. "בין לרב בין לשמואל היינו בור". כלומר, כיון דהיה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה הרי כאילו עשה בור ברשות הרבים.