ביאור ראובן על בבא קמא לד

גמ' "ברוח שבכנפיהן משלמין חצי נזק". כלומר, דאפילו הזיק על ידי רוח, שאין בו ממשות מ"מ חייב ח"נ, כיון דהרוח בא מכוחו. ועי"ל, דאיפכא קמ"ל, דלא רק בצרורות, שאינן נופלות מכוחו, אלא ע"י כובדן, אלא אפילו הכא שבא מכחן ממש נמי לא הוי כי אם צרורות.

"העלו עפר". כלומר, אע"ג דהפירות גופן לא כלו אלא שאי אפשר לאוכלן ע"י העפר הנתוסף, וס"ד דהוי כעין גרמא בנזקין. ולא רק עפר, אלא אפילו לא העלו כי אם צרורות, דאפשר לטרוח ולבררן, וסד"א דזה אינו נקרא מזיק כלל, קמ"ל.

"לעולם כגופו דמי". כלומר, ודאי אי לאו הלכה הוי סבירא להו לרבנן דכוחו כגופו, דכיון דרבנן ע"כ משום הלכה אמרי דצרורות חצי נזק א"כ בלא הלכה ודאי היו מחייבין נזק שלם, דהרי סומכוס דלית ליה הלכה מחייב בצרורות נזק שלם, ומדסומכוס נשמע לרבנן, דרבנן לא פליגי אסומכוס אלא אם נתנה ההלכה או לאו, אבל בסברא דכחו כגופו לא חזינן דפליגי.

רש"י ד"ה טעמא מאי. "אסיפא קאי". כלומר, דלא תימא דדברי אינם משום דלא מתרצי הסיפא. דהא אף לפי המסקנא מוקמינן רישא בתולדות כדאיתא בגמרא, "הכא שביק אב ותני תולדות?" וכן הוא בברייתא דלקמן, "בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר (דקתני במתניתין) כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה וכו' ". והא דלא תני רישא בחיה? משום דתני בתרנגולים, וכ"ש חיה.

ד"ה צרורות כי אורחייהו. "כלומר, אע"ג דאורחייהו", ולא תימא דוקא כאורחייהו אבל לא ע"י שינוי, דאם כן תפשוט בעיא דרב אשי.

ד"ה פטור. "וחייב הזורק". אבל בסוף פרקין פירש רש"י דזרק בעל הכלי, וא"כ ליכא למימר חייב הזורק, והתם מפרש הכי משום דקתני פטור סתם, והכא קמשמע לן דהיכא דאיכא לחייב את הזורק מחייבינן.

תוס' ד"ה סד"א. "וקשה קצת אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל". ואפשר לתרץ, דברגל קתני כל דיני רגל, דהיינו כל הדינים הבאים על ידי מה שהבהמה עושה ברגלה, ובשן תני כל הדינים הבאים על ידי זה שעושה בשינה. ולפיכך תנא ברישא היתה מבעטת, ובסיפא אכלה כסות או כלים.

ד"ה נובר. "צרורות דשן דלהנאתו קעביד". נראה דהתוספות הכא סבירי להו כרש"י בהפרה מח: דפירש, דחזי ירוקי ונפל על האדם הוי תולדה דשן, כיון דלהנאתו קעביד ודחוק יותר לעשות את הדבר. אבל ר"ת בשור שנגח ד' וה' מד. פירש דכעין זה הוה רגל כיון דלאו בדבר שהזיק כיון לעשות מעשה וכן הכא לדידיה הוה תולדה דרגל.

ד"ה כל שבזב. "קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור". כלומר, הזב הסיט בו את הטהור, מ"מ לא טמאו משום דהוי טומאת בית הסתרים וקומט הוי מקום שמתקמט, כמו בין אציליו.

ד"ה זרק. "לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו". כלומר, דבזורק אבן הרי לא נגע בגופו בכלי הנשבר ולכן הוי צרורות.