ביאור ראובן על בבא קמא לג

גמ' "הא לאגמורי". ולאגמורי הוי כבר מעשה, שהרי מטיב לתלמידיו, שמביאם לחיי עולם הבא.

"וקצרו לפי חסד". לפי חסד, היינו גמ"ח. והא דלא קאמר צדקה, משום דגמילות חסדים כולל נמי צדקה.

רש"י ד"ה כי הוה. "כלומר זימנא חדא". דלפי פשוטו משמע שתמיד כאשר היה הולך ר' יוחנן לבית הכסא היה הולך רבה בר בר חנא אתו לשאל ממנו שמעתא.

תוס' ד"ה אלא. "דשאני חזקיה דהוה גדול בתורה ובמעשים טובים ביותר". ומהא דקאמר והאידנא נמי עבדינן הכי, דאיירי בשאר אנשים, לא קשה על מאן דאמר אינם מניחין, משום שסתמא דגמרא קאמר לה, ולא ר' נחמיה, והגמרא אומרת זאת למאן דאמר מניחין.

ד"ה והאמר. "למוד גדול שמביא לידי מעשה". שמעתי מפי ר' משה סטאל תירוץ על קושיא זו: דודאי מעשה עדיף מלימוד, שהלימוד הוא רק אמצעי המביא לידי מעשה, שהוא המטרה, אלא אם בא אדם לשאל איך להתנהג, אם לעזוב את הלימוד ולהתעסק רק במעשה או להתעסק בלימוד אומרים לו, עסוק בלימוד, שעל ידי הלימוד יעשה יותר מעשים טובים משיתעסק במעשה בלי לימוד, שהלימוד מזכירו ומעוררו תמיד לעשות מעשים טובים ומורהו מה הוא הטוב האמיתי (וכעין זה איתא בתוספות בקדושין שם בסופו). וכיון שהכל תלוי במעשה אם כן בסוף סכום המעשה נחשב יותר. ולפיכך בשעת מיתה קיים עדיף מלימוד, והיינו דמקשי על מה שאומרים על מת קיים, ולא למד, ומשני "הא למיגמר הא לאגמורי", דלימד עדיף מקיים אפילו בשעת מיתה, דאע"פ שהוא בעצמו לא קיים הרבה, מ"מ גרם לאחרים שיקיימו הרבה, והביא לידי מעשה הרבה.

בא"ד "ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד". כלומר, דבשלמא לפירוש רש"י, דדייק מהא דקאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, אפשר לאמר, דס"ד דתלמוד בין למד ובין מלמד, אבל לפי' ר"ת פשיטא דמקיים אי אפשר לדייק אלא שלמד אבל לא שלימד? ומשני דלימד לא עלה על דעתו כלל.

בא"ד "ולפיכך היה מניח תפילין תחילה". והא דמייתא דברי ר' יוחנן הכא משום דאיירי בחשיבותו של קיים ובא להורות דקיים גדול מלימד וקטן מלמד.

גמ' "להלך כדרכה ולשבר", ולשבר אפילו לא ברגל, ולפיכך קמפרש בגמרא דהיינו תולדות דרגל.

רש"י ד"ה לשבר. "שמשברת דרך הלוכה". פירוש, "דלשבר בדרך הילוכה", הוי שינויא, ולא חלק מן השאלה כדמפרשי התוס'.

תוס' ד"ה כיצד. "אמתניתין דפ"ק קאי". כלומר, דאי לאו אמתני' דפ"ק קאי הוה ניחא, דלשמואל דתנא שור לרגלו פתח ברגל משום דמפרש תחילה שור דכתוב ראשונה בארבעה אבות נזיקין. ואפילו לרב נמי פתח ברגל משום דבתורה כתב ושילח קודם וביער. אבל עכשיו דקאי אמתניתין דפ"ק הוה ליה לפתוח בשן כמו התם. וטעמא שסדר בפ"ק שן קודם רגל הוא משום דפתח בקרן, "חמשה תמין וחמשה מועדין", תנא אחריו שן, דהוה אחריו באיברי השור. וכן אמרינן בכל דוכתי: הקרן, השן והרגל.

ד"ה דרסה. "ומסתמא להזיק נתכוונה". ועוד י"ל דקמשמע לן בזה במעשה אחד חייב על שני מזיקים. ולא תימא דקם ליה בדרבה מיניה, כמו במיתה וממון או מלקות וממון.