ביאור ראובן על בבא קמא לב

גמ' "והא אנן תנן וכר והנחש מועד לעולם", והכי נמי דהוי מצי למיפרך כדפריך על ר' מאיר, מאי מוסיף אף הנחש הרי במשנה תני נחש, אלא דעדיפא מינה פריך, מר' אלעזר על ר' אלעזר גופיה.

"כיון דאורחיה למדרס וכו' שן ברשות הרבים ופטור". איכא למידק, כיון דאורחיה למדרס אמאי יהא פטור בעל הארי? דבשלמא בשן ורגל בר"ה, אפשר לאמר כיון דאורחייהו בהכי ויש להם רשות ללכת בר"ה הוי ליה לבעל הפירות לשמור את פירותיו, או שלא להניח כלל פירות בר"ה, וכיון דהניח שינה ואפקורי הפקיר. אבל גבי ארי, כיון דדרכיה לדרוס בהמות ואנשים א"כ בזה שהוא מוציא את הארי לרשות הרבים הוא ממעט רגלי אדם ובהמה שיש להם רשות ללכת בר"ה, ובזה הוא חומס את זכותם ומנין לו זה? ועוד דהכי הוי לו לדמויי טפי למועד או לבור בר"ה, ולמילף מק"ו דבור, מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב, זה שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן? לפיכך נראה לי, דהכא איירי דהארי היה קשור בשלשלת, דבאופן כזה מותר לו להניח שם ארי כיון דלא אפשר לילך בכל מקום להזיק, והבהמות והאנשים אין להם להתקרב למקום הארי שיוכל לדרסם, ואם התקרבו הוי להו כמו שהניחו פירות וירקות במקום מהלך הבהמות, וכי תימא א"כ פטור נמי אם טרף מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו? י"ל דשמואל לטעמיה דלית ליה כל המשנה. וזהו שלא כדברי ר"ת דאוקי הכא שאינו קשור. אבל אפילו לדברי ר"ת אפשר לאמר דשמואל לא איירי כארי דמתניתין. אבל זהו קצת נגד התוספות ד"ה והנחש, דמפרשים דהמועדים דמתניתין פטורין ברשות הרבים. ובאמת זהו סותר מה דאמר לעיל יד. דלרב חסדא חייב על השן בחצר שהוא מיוחד לשניהם לפירות ולא לשוורים, כלומר לדבר הניזק ולא מזיק. והכא נמי הרי מיוחד לניזק ולא למזיק, דפשיטא דר"ה אינו עשוי להניח שם אריות שדרכם לדרוס, וצ"ע.

"במעולה שבנכסיו". כלומר דמשלם מן העדית. "שלא יקבלו עליהן שכר". כלומר, כיון שהם רשעים, שכל עצתם עלי למות א"כ בשעה שעושים צדקה אינם עושים אלא להתגדל בזה, וכיון שכן לא יתנו אלא לאנשי מרמה ובעלי חניפה, אבל לא לאנשים מהוגנים שצריכים באמת לזה אלא שאין להם חוצפה לתבוע בפה.

"שהושיבו ישיבה על קברו". "דאין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו". כלומר, דכבוד הוא שם התואר, שמתאר את האדם או הדבר שערכו הוא שקול ולא קל, ורק לתורה יש ערך אמיתי אבל ערך שאר הדברים הוא רק למראית עין, שמרבה בשר מרבה רמה, מרבה נכסים מרבה דאגה וכו'. ואע"ג שהמדות הטובות גם כן יש להם ערך אמתי מ"מ אי אפשר לתאר אותן בלשון כבוד, מפני שחסרון המדות הטובות הוי מדות רעות, ומדות רעות אינן קלות או פחותות ערך אלא שהן שלילות הערך.

רש"י ל"ה והא אנן. "נחש הוא מועד אבל הני לא". וליכא למימר דאיירי בזמן שאינן מועדין, דהא אהני דמתניתין מוסיף, ומתניתין איירי אף במועדין, דמדקא מחלק ר"א בין תרבות לאינו תרבות מכלל דתנא קמא אפילו בבני תרבות קאמר.

תוס' ד"ה רבי אלעזר. "אע"ג שלא המיתו דאין להם תרבות". כלומר, אי אפשר ללמדם שלא יזיקו ולפיכך לא נתנה עליהן תורה דין בעלות, דהיינו שאסור להשתמש בהם או להזיק אותם משום שהם של איש אחר, ולפי זה קשה דר"א אדר"א דקאמר במתניתין דיש להם תרבות.

בא"ד "ר' אלעזר שהוא אחר ר' מאיר", שהיה תלמידו של רבי עקיבא.

בא"ד "דבענין זה יש להם תרבות", קצת קשה, אי קשורים בשלשלאות איך יכולים להמית, דקאמר ר"ל והוא שהמיתו. ועוד היכי קאמר ר' יוחנן דאין להם תרבות כזה. ואם נאמר דיכולים עוד להמית אע"פ שהם קשורים, א"כ מה מועיל קישור שלהם. ונראה לי דהכי קאמר: היו קשורים והבעל מוליכם, כמו שמוליכים הכלבים שלנו בשלשלת, ובענין זה אינם נושכים, ומ"מ יכולים לפעמים לישוך. ולפי זה אפשר לאוקמי מתניתין בקשורים למקום אחד, וניחא אפילו לפי' ר"ת.

בא"ד "בהא לא איירי מידי אם חשיב תרבות שלהם תרבות". יש לפרש חילוקם של התוספות על שני דברים: א) הא דאמרינן דתרבות שלהם הוי תרבות, היינו דוקא קודם שהמיתו אבל לאחר שהזיקו איגלאי מלתא למפרע דלא היה בר תרבות וחשבינן אותו למועד. ב) דתרבות שלהם לא הוי תרבות שלם ולענין ניזקין, לשלם חצי נזק מחמת משונה, בעינן תרבות שלם. אבל לענין שלא להמית אותו לא בעינן תרבות שלם. ולפי פירוש הראשון קשה, הא קאמר הכא בהקושיא על רבינא, דבארי תרבות אליבא דר' אלעזר אפילו דרס נמי לחייב בר"ה, משמע דלא אמרינן דכשדרס איגלאי מילתא למפרע דהתרבות שלו לא הוי תרבות?

ד"ה והוא דלא. "ונעשה נחש. זהו עונשו, מדה כנגד מדה, שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש". פירוש, כיון דהוא לא עשה כן מחמת גאוה, נעשה כן מחמת שפלות.