ביאור ראובן על בבא קמא לא

גמ' "כולה רבי טרפון היא". בירושלמי איתא: "אמר ר' יוחנן דר' טרפון היא, ברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק". ולפי זה הירושלמי מבאר את המשנה כפשוטה, בלי חסורי מחסרא. ועל הקושיא, האיכא טפי, הזאב והארי? יש לאמר דהכי קאמר בהזאב והארי איכא מחלוקת ר' אלעזר ורבנן, ורישא בר"ה וסיפא ברשות הניזק.

"ושן ורגל מועדין מתחילתן". כלומר, אינה מועדת ליגח וליגוף אבל בשנה וברגלה היא מועדת, לפיכך הפסיק במועד דשן ורגל והדר קאמר שוב, "וזהו שור המועד", דקאי על הנגיחה.

"מועדים אחרים כיוצא באלו וכו' והנחש". והא דלא עריב אדם בהדיהו? לרב משום דתנא ליה במתניתין ולשמואל משום דכתוב בתורה ודינו חלוק משאר מזיקים, דהרי חייב בחמשה דברים.

"אמר רבי אלעזר דלמא מן הצד". איידי דקתני ללישנא קמא דילמא תני נמי האי לישנא הכא, דהכא צריך לשנות בפשיטות, הכא במאי עסקינן במיעוך מן הצד.

"דלא כרע במודים". הברייתא הזאת ע"כ אומרת דרשני. והיינו כשהנקבה היא צבועה הרי דרכה בכך, אבל כשהזכר מתחיל לצבע את עצמו לבסוף נעשה שד. ושבע שנים היא ימי תקופה, דכל תקופה היתה מתחלקת לשבע כמו שבעה ימים הם שבוע, שבע שנים הן שמיטה וכן הלאה. ואדם שאינו כורע במודים דהיינו שאינו כפוי כלל, שהוא מה שקורים היום #דיקטאטאר גמור, לבסוף נעשה נחש.

רש"י ד"ה כולה. "דלשוורים הוא רשות לשניהם". נראה לי דרש"י סובר כיון דלפירות הוא מיוחד רק לניזק א"כ קבל עליו בעל השור לשמור את שורו שלא יאכל פירותיו של ניזק, דזכות שיש לאחד ממילא ממעט זכות השני.

ד"ה ה"ג מתקיף. "ולא גרס חדא דחמשה תנן", דהא אף לפי מאי דהוא משני איכא טפי מחמשה.

ד"ה לישנא אחרינא. "ור"מ מוסיף צבוע זכר". בירושלמי איתא: "אמר ר' יוסי אמר ר' אבין, לא אמר ר' מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי". משמע דנקבה אינה מועדת. וקשה, דאי ר' מאיר בצבוע זכר א"כ המשנה איירי בצבוע נקבה, ומשמע דצבוע נקבה הוי טפי מועדת, דהא ר' מאיר מוסיף אף צבוע זכר משמע דהני דמתניתין ודאי מועדים. ושמא הירושלמי לא סבירא ליה דרב יהודה.

בא"ד "מפי מורי". כלומר, כל זה דברי מורו ומורו אמר על לשון זה שהוא עיקר, אבל רש"י בעצמו אמר על לשון זה ולא שמעתי.

תוס' ד"ה כולה. "ולא לזה ולזה לשוורים". דאי יש לשניהם רשות להכניס שם שורם סבירא להו להתוספות דפטורים על שן ורגל, דבמקום שיש רשות לבעל השור להכניס שם שורו מוטל על בעל הפירות לשמור את פירותיו, וכמו בר"ה, דאטו יאחזנה בפיה וילך? ועיין לעיל יד. בתוספות ד"ה לא לזה ולא לזה.

בא"ד "הש"ס מסופק". עיין מהר"ם.

ד"ה ראוי. "אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק". כלומר, ועל כרחך הוי סיפא, דהיינו המשנה דפ"ב, דלא כרבי טרפון. והא דמקשה הכא מדיוקא ולא מקשי מהא דתני התם בהדיא, משום דקאי בהאי משנה קמהדר לדייק מהכא כל מה דאפשר.

ד"ה והנחש. "לא הוי כמו קרן בתר דאייעד". כלומר, וחייב ברשות הרבים מדחשיב ליה גבי אחרינא משמע דחיוביהם שוים, ואף על גב דכל חיוביהם משום שן, ונחש חיוביה משום רגל? הרי שן ורגל חיוביהם שוים.