ביאור ראובן על בבא קמא ל

גמ' "מאי לאו בתם". כלומר, כיון דהני סתמא הוי לן לאוקמי בכל גווני, אפילו בתם, ואע"ג דבתם צריך לדחוק ולאוקמי דוקא כר' יוסי הגלילי דמחייב בתם חצי כופר.

"תיובתא והלכתא פלגא נזקא קנסא". כלומר, הראשונים אמרו תיובתא, אבל האמוראים האחרונים מצאו תירוץ להאי תיובתא ולפיכך פסקו דהלכתא פלגא נזקא קנסא.

"רבנן היא, דאמרי משונה קרן בחצר הניזק". דליכא למימר רישא ברשות הרבים וסיפא ברשות הניזק, כדמפרש לה בפ"ב, דא"כ הוי ליה למימר השן מועדת לאכול ברשות הניזק, כמו שאומר לאכול את הראוי לה, ועוד דמשמע ליה הכי, הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו' אבל בשן היא מועדת וא"כ משמע דבאותו רשות דאינה מועדת ליגח מועדת בשן.

רש"י ד"ה משום דלא קתני. "דהלכתא גמיר' לה דממונא הוא". עיין ברש"י שבועות לג. ששם פירש דההלכה היתה לחצי נזק, ולא לממונא.

ד"ה עד דמסלק. "שיהרגם". ולא סגי שימכרם, משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, ועיין חולין ז: ושם משמע דאף כשיהרגם יהיה איסור בל תשחית.

ד"ה ושור המועד. "חדא מילתא הוא". כלומר, גבי תמין דמחייבין את האדם על ששורו הזיק, הרי הן חמשה מזיקים שונים, דהא השור יכול להיות מועד בנגיחה ולא בנגיפה, אבל גבי מועד מחייבים את האדם על שלא שמר את שורו שלא יזיק במה שיכול להזיק, ואם כן שם חיוב אחד הוא.

תוס' ד"ה הא מני. "שניהם פטורין מכופר מדרבה". קצת קשה, הא לית הלכתא כרבה, אלא כרבי יוחנן דאית ליה מועד שלא בכוונה חייב בכופר, וכיון שכן שייר החילוק בין תם למועד, דמועד משלם כופר שלא בכוונה וגם פטור? וי"ל בדוחק, דכיון דהא דתם פטור מכופר לר' עקיבא הוי משום דבכוונה פטור לא ילפינן מאם כופר לרבות שלא בכוונה, וכדאיתא לקמן מג. בתוספות ד"ה "אמר רבה", א"כ החילוק דכופר תלוי בהחילוק דמגופו, וכיון דתני החילוק דמגופו לא איצטריך החילוק בכופר.

בא"ד "דהתנן שהתם משלם ח"נ מגופו". תמוה, הא טעמא דפוטר תם מדמי עבד הוי נמי משום דמשלם מגופו, כמו בכופר, ונקי איצטריך רק שלא נימא דמשלם מן עליה, כדאיתא לקמן מג: וצ"ע.

בא"ד "דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה". כלומר, כיון דרבי יוסי הגלילי לא יליף פטור דחצי כופר מקרא ד"בעל השור נקי", א"כ לדידיה ליכא חילוק בין תם למועד לענין כופר דממ"נ: אי יסבור דחייב חצי כופר, הרי אין חילוק לענין כופר. ואי סבור דפטור, נמי אין חילוק, דבכוונה פטור משום דמשלם מגופו, ונכלל בהחילוק דמגופו, ושלא בכוונה במועד נמי פטור, משום דרבה. ולפי זה, הא דאמר הא מני רבי יוסי הגלילי, לאו דוקא. דה"ה דהוה מצי לאוקמי כשאר תנאי דלא ילפי פטור דתם מקרא, כמו ר"ש בן זומא. ואף הכא צריך לדחוק דאפילו יסברו הני תנאי דמועד חייב בכופר אף שלא בכוונה ותם פטור מן הכופר שלא בכוונה, כדפירשו בתוספות לקמן לרבי עקיבא, מ"מ ליכא שיורא משום דפטורא דתם שלא בכוונה הוי משום פטורא דתם בכוונה, דמשלם מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך, והחילוק דמגופו כבר קחשיב.

ד"ה והשתא. "והאי משונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי", ואע"ג, דכי יגח משמע אף בקרן תלושה, דומיא דצדקיה בן כנענה, והתם הרי משונה הוא. י"ל דשאני הכא דהוי אכילה, ולא כוונתו להזיק. ועיין במהרש"ל.

בא"ד "דתווייהו משונים הם אע"ג דקרן כוונתו להזיק". נראה לפי דברי התוספות דלמ"ד פלגא נזקא קנסא שם קרן כולל כל מה דהוי משונה, בין כוונתו ובין אין כוונתו להזיק. ולמ"ד ממונא, כולל כל מה דהוי כוונתו להזיק, בין משונה ובין אינו משונה.

ד"ה ואי תפסי. "שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק". נראה לי הטעם, משום דקודם מתן תורה היה כן המנהג לעשות, ובא דין התורה לשנות ממנהג זה אלא לשום בדמים, וכדאמרינן לעיל "אין אומרים תצא פרה בטלית". וכיון דבקנסא בעינן סמוכין ובבבל אין סמיכה ואינם יכולים לדון דין תורה א"כ הדר המנהג לדוכתיה, כמו שהיה קודם שניתן דין התורה ולפיכך מהני תפיסה כשתפס את המזיק עצמו, אבל בתפיסה סתם לא היה המנהג.