ביאור ראובן על בבא קמא כט

גמ' "והנשים בכלל הנזק מנא הני מילי". דנימא כיון דאשה אינה בת משא ומתן אינה בכלל דינין, כדי שלא ישנו את הסדר ולא תעקרנה להיות בנות משא ומתן.

בא"ד. ועוד, כיון דאשה פגיעתה רעה, דהיא שחבלה אינה משלמת, נימא דכמו כן חבלו בה נמי פטורים, ואינה בכלל ניזקין לגמרי.

בא"ד. בירושלמי איתא: "לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה", והיינו כר"ת.

"דתהוי לה כפרה". דלאו דוקא קרבן אלא כל עונש הוא כפרה על החטא, דכיון דנלקה הרי הוא כאחיך.

"אשה דלאו בת מצוה לא". כלומר, דהוי אמינא כי היכי דפטורה על מצות עשה שהזמן גרמא הכי נמי פטורה על כל מצות לא תעשה, חוץ?מהללו שכתוב בה בפירוש, כמו בעריות, לפיכך כתב "מכל חטאת".

"איש דבר מצוה לשלם כופר אשה לא". כלומר, ומשום הכי ליכא למילף אף בהצד השוה דמה לתרווייהו שכן האשה היא המחויבת וסברא לדמותה לאיש או משום דתהוי לה כפרה או משום דתהוי לה חיותא ויש לה הנאה בהני תרתי, מה שאין כן בכופר דהיא המחייבת אחרים עליה.

"אימא לא צריכא". וכן אי אפשר למילף מכופר ומחדא מהנך במה הצד דאי תנא כופר ועונשין ה"א משום דתרווייהו הוו כפרה, ומכופר ודינין אי אפשר למליף עונשין דלא הוי ממונא כהנך.

"דאכתי לא אייעד תוריה". כלומר, דטבע האנשים לבטוח בשורם שלא יזיק, וכיון שכן אי אפשר להאשים אותו כל כך על שלא שמר את שורו, ולא שייך זה להא דאמרינן בכתובות "אין מרחמים בדין".

"כי היכי דלנטריה תוריה". כלומר, רוב שוורים אינם נוגחים וכיון שהולכים בכל התורה בתר רוב אף הכא כן, כיון דאין חזקה נגד הרוב, אלא שהתורה עשתה תקנה לחייב את בעל השור לשלם מחצה בכדי שישמרו יותר מכדי הצורך ובאופן זה ימעטו הניזקין.

"הניזק והמזיק בתשלומין". בירושלמי: "מכאן שזה מפסיד החצי וזה מפסיד החצי".

"אלא לפחת נבילה". כלומר, דכשבאים לשום בב"ד שמין שתי שומות, מה שפיחתה בשעת מיתה ולאחר מיתה, והראשונה משלם המזיק החצי והשניה משלם הניזק, ובדין דאף השניה היה צריך המזיק לשלם החצי לרבי יהודה, דהא נוטל החצי בשבח נבלה וא"כ הוי שותף, אלא שחס רחמנא על המזיק. וה"ה דהוי יכול לאמר שבח נבלה דמשלם הניזק למזיק החצי, ולא הוי צריך לעשות הצריכותא, אלא דזה היה רק אי מתניתין כרבי יהודה ולא כרבי מאיר.

"תם אמאי לא", כלומר, אי לאו המשנה היינו אומרים כן והשמיעה לנו המשנה דלא נאמר כן, אלא ילפינן תם ממועד בקל וחומר. וכן אפשר לאוקמי מתניתין אפילו כר' יהודה דיליף תם ממועד בקל וחומר דפחת נבלה דניזק הוי. ועיין לקמן בהמניח לד:

רש"י ד"ה עבד כנעני. "דגמר לה לה מאשה", ואע"ג דאשה נמי פסולה לעדות מ"מ הוי אמינא דטעמא לאו משום דאינה בכל המצוות אלא משום דנשים דעתן קלות. ועיין לקמן פח. ובתוספות.

תוס' ד"ה השוה. "ואומר ר"ת דמקשינן וכו' איש למעוטי אשה". קצת קשה, דאם כן לא הוי ליה הכא, גבי ניזקין, להביא הפסוקים דילפינן מהם דאשה הוי כאיש במקום זכר, כיון דמהם לא יליף הכא כלום, אלא הוי ליה להביא הרבוי דשור שור שבעה, דיליף מזה אשה כאיש כשהמית השור, ומהקישא לניזקין. ושמא י"ל דאי לא הוי ילפינן מהני קראי דאשה כאיש בכלל דינין לא הוי מרבינן משור שור שבעה, אשה, דהיכא נאמר שהיא בכלל נזקין ואינה בכלל שאר דינין? לפיכך הוצרך תחילה להביא הני קראי להביא שאשה בכלל דינין, ודוחק.

ד"ה אשר. "והכא דרשינן לרבות אשה". כלומר, דאי לפניהם הוי מיעוט לא הוי ריבוי.

בא"ד "דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלקים דכתיב בפרשה". כלומר, דלפניהם הוי ריבוי ומיעוט, משום דלפניהם משמע ריבוי של מומחים, וממילא נמעט שאים מומחים דהיינו הדיוטות.

בא"ד "עשוי וכפייה אע"פ שאינו דין", כלומר, שכופין לקיים מצות עשה וכדומה.

ד"ה והמית. "מה איש נזקיו ליורשיו", כלומר, ויליף מזה דשהמית אשה משלם הכופר ליורשים ולא לבעל, דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ושמא יש לתרץ קושית התוספות דלהכי הביא מוהמית ללמד דבכל המצוות אשה כאיש. דאי מוכי יגח, הוי אמינא דוקא בנגיחת שור, אשה כאיש, משום דליכא כאן מיתת ב"ד של איש, אבל ברציחת אדם, אשה אינה כאיש. לפיכך מביא מוכי המית, דלהכי הוציאו הכתוב בלשון מתה ללמד דבכל מיתות אשה כאיש.

ד"ה לכל. "ולא איירי באשה שהמיתה שתתחייב כמו איש". דזה למדנו מקרא קמא שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.

ד"ה משום כפרה. "לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כגון עריות". כלומר, והוי אמינא דהאי "מכל חטאת" קאי רק על עבירות אלו, אבל משאר עבירות נשים פטורות. אבל השתא דכתיבי קראי להשוות אשה לאיש לדינין ולשאר מילי, אמרינן דאשה חייבת על כל מצות לא תעשה.

ד"ה אי משום. "ולא שייר כלום". דאי אפשר לפרש דבא להקשות למ"ד פלגא נזקא קנסא, הרי חצי כופר אין שיורא, ובכן הדרא קושיא לדוכתא, "מאי שייר דהאי שייר", דמאי קושיא, הא אפשר לאוקמי כרבנן דפטרי תם מחצי כופר, ושייר חצי כופר. וזה ניחא טפי, דלא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאה.