ביאור ראובן על בבא קמא כח

גמ' "אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה". נראה לי משום דכך היה מנהגם של אנשים, שהיו תופסים את הבעלי חיים שהזיקו ברשותם ולא רצו להחזירם, כדאשכחן בבבא בתרא גבי הנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא, והוה אמינא כיון דדרך בני אדם כך הוה הדין כך קמשמע לן דלא. ועיין לקמן טו: בפירושנו בתוספות ד"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה ומה שפירשו בשם ר"ת.

"והני כולהו כסף נינהו". כלומר, כל מטלטלין אפשר לקבע מטבע באיזה מדינה, כמו לפנים קבעו מלח או פירות למטבע.

"ואפי' סובין", והא דלא מקשי מכל הני קראי: "בעל הבור ישלם כסף", "ומכרו את השור החי וחצו את כספו וכו' ישלם שור תחת השור", משום דאפשר לאמר דבשן ורגל, דכתיב מיטב שבהן הוי קרקע דוקא, אבל הברייתא איירי בכל ניזקין.

"פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים שהוא פטור". נראה לי דס"ד דהכי פירושו "בפני ב"ד על פי עדים", דהיינו שהעדים יהיו בפני ב"ד, ולא שיבאו אחר כך, (ולפיכך קאמר פרט). והיינו כמו שהיה רוצה לפרש "שוה כסף בפני ב"ד". ובתוספות דחקו לפרש בענין אחר.

רש"י ד"ה פרה. "שדרסה עליה בחצר הניזק". דאי בר"ה פטור על הרגל. ועל הקרן אי אפשר לאמר "תצא פרה בטלית", דהא כתיב בהדיא "ומכרו את השור החי וחצו את כספו". ועוד איכא למ"ד דפטור לגמרי משום דאף בעל הטלית עשה שלא כהוגן, שהניח טליתו במקום מהלך אדם ובהמה ומ"מ למאן דמחייב כל המשנה היה נראה לאוקמי בר"ה ובמועד דכתיב ישלם שור תחת השור, והוה אמינא אפילו כשהמזיק שוה יותר מהניזק יטלנו.

ד"ה ביתמי. "דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום". כלומר, דיש לנו לאמר דקנו את המטלטלין לאחר מיתת אביהם, דירושה הוי קנין דלאחר מיתה, שהתורה הקנתה נכסי המת לבנים.

תוס' ד"ה פרה. "דאם כן היה פטור בעל הפרה". כלומר, לאמוראי דפטרי התם, ואע"ג דלית הלכתא כהנהו אמוראי, אלא כשמואל ור' יוחנן דמחייבי, מ"מ אי אפשר לפרש המשנה והברייתא הכי, דתקשי להני אמוראי דפטרי התם.

בא"ד "וטלית שהזיקה פרה ברה"ר". כלומר, דהטלית היה מונח חציו בחצר בעל הטלית וחציו בר"ה, והפרה הזיקה החצי שבחצר והוזקה בחצי שבר"ה.

בא"ד "דתני והדר מפרש". וא"ת למה קאמר תנינא להא דתנו רבנן, לימא תנינא הא דתנן במתניתין? י"ל דבזה רצה להשמיענו דהברייתא היא עיקר, דזה הוי חידוש, ואפשר דלפיכך פירש רש"י "וש"מ דהא ברייתא עיקר היא".

בא"ד "טלית בור הוא ולא משלם מגופו". כלומר, דבפרה שהזיקה בקרן, אפשר לומר דבא לאשמועינן, דלא תימא כיון דכתיב "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" ומשמע דהניזק יטול חצי השור כמו שהוא, בין שוה פחות או יותר, אבל בבור שאינו משלם מגופו, וכתיב "כסף ישיב לבעליו", היאך הייתי אומר דהניזק לוקח הבור בעצמו כמו שהוא דהא בפתח הבור ליכא למימר הכי. ועוד אפילו בקרן שמעינן ממתניתין דלקמן, "בשוורים תמין שחבלו" דאין משלמים אלא כמה שהזיקו.

בא"ד "ובקרן מיירי", וברשות הניזק, ואפילו לרבי טרפון אינו משלם אלא מגופו.

בא"ד "יגבה אפילו מיתמי". כלומר, אם כבר עמד אבי היתומים בדין, אבל להעמיד את היתומים בדין על הנגיחה שנגח בחיי אביהם פשיטא דאי אפשר, ואפילו נגח אצל עצמם אין מחייבין אותם בלי אפוטרופוס גדול שהיה בשעת נגיחה שיעמוד בעדם לדין, אפילו למ"ד מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו.

בא"ד "ול"ג פרה שהזיקה טלה". דאם היינו גורסים טלה היה ניחא לפרש שניהם בר"ה, ולא היינו צריכים לפרש דאו או קתני, כפירוש ר"ת.

ד"ה עבדים. "במסירה ובשטר". כלומר, שימסור לו את השטרות שמכרו ושיכתוב לו שטר אחר שמכר לו את השטרות, אבל בלא זה לא מהני ועיין בבא בתרא עו: ברשב"ם ד"ה כתב.

בא"ד "ואפי' בחליפין נמי צ"ע". כלומר, משום דחליפין הוי קנין גם בקרקע, גם בעבדים וגם במטלטלין. ועיין בבא בתרא עז. בתוספות ד"ה אמר אמימר, דכתבו שם בשם רב יהודאי גאון דאין אותיות נקנות בחליפין.

ד"ה ביתמי. "אפי' נכסים שיש להן אחריות אין נזקקין". כלומר, לרב יוסף דלא מחלק בערכין בין ניזקין לשאר מלוה על פה, ולית ליה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, היכי הוי משני האי ברייתא לרב ושמואל? ועיין בערכין ו:.

ד"ה פרט. "אפי' במילי דלא איירי ברישא". לכאורה משמע דכונתם אקרן, דלמ"ד תנא שור לרגלו לא קתני קרן במשנה הראשונה אלא מתרבי מן "כשהזיק חב המזיק" דהמשנה השניה, אבל א"כ קשה למ"ד פלגא נזקא ממונא. לפיכך נראה דכונתם על כפל וד' וה' דאיירי במרובה, ולרב דאמר מבעה זה אדם איירי בהו אפילו ברישא, דתנא אדם וכל מילי דאדם. והכי מפרש ר"ת דלפיכך תני מבעה אחרי בור משום דגנב וגזל! כתיבי אחרי בור בתורה.