ביאור ראובן על בבא קמא כז

גמ' "אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב". קשה לי, למה ליה להוסיף בברייתא לימא דהאי פטור קאי אמשאיל, וכדאוקמינן מעיקרא, "דקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו". וכי תימא אי אמשאיל קאי, מאי קמשמע לן דפטור באונסין? דבשלמא אי קאי אשואל קמשמע לן, דאע"ג דאגופו חייב נמי על אונסין על נזקיו פטור על אונסין, אבל במשאיל ליכא שום חידוש? ליכא למימר הכי, דטובא קמשמע לן, דסד"א כיון דהמשאיל אינו נמצא בחצרו של שואל ואינו יכול לשמרו לעולם, א"כ לגביה אונס ולא אונס שוה, וכיון שמחייב בלא אונס מחייב נמי באונס, דהא לגבי דידיה לא הוי אונס, קמ"ל דלא מחייב טפי מאדם אחר. ושמא משמע לה לגמרא, דהאי פטור אשומר קאי, כדמשמע לישנא, "שומר חנם וכו' שהזיקה בהמה ברשותן וכו' פטור". ואע"ג דתם משלם ח"נ אמשאיל קאי, התם כתיב תם, ומשמע אשור קאי. אבל הכא משמע אאדם קאי דפטור. עיין במהדורא בתרא.

"הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא". כלומר, דאחר משמע בשדה שאינה שלו והכא הרי היא שלו נמי. והכי נמי דיכול להקשות ארב חסדא לעיל, דאמר, "חצר השותפין חייב", אלא המתין עד שפירש באיזה חצר השותפין חייב, והקשה. ועוד י"ל דלהכי לא אקשי ארב חסדא, משום דיכול לתרוצי דהא בשדה אחר לא למעוטי חצר השותפין משמע שהיתה אף של ניזק, ולמעוטי רשות הרבים. אבל השתא דאמרת דחצר השותפין בין לפירות ובין לשוורים פטור, וא"כ אחר משמע דוקא דניזק, ואמאי חייב במיוחדת לפירות? ותירץ אביי, דהאי אחר קאי אבעירו דהשור ביער במקום שאין לו רשות להכנס ולבער. וכן משמע קרא, "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר", דהיינו בעירו ביער בשדה שאין לו רשות.

"אמוראי נמי לא פליגי". ולא פליגי אלא בפירוש המשנה, דלמר משמע לו דרשות הניזק והמזיק קאי אדלעיל מיניה, דפטור, ואוקמא בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים, ולמר משמע לו דקאי אדלבתריה, ומוקי בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים.

"ובפירוקא דאביי פליגי". דליכא למימר דפליגי במיוחדת לפירות ולשוורים, משום דאם כן מאי טעמא דמאן דמחייב, הא הכא פשיטא דאין כאן "אחר".

"דאמר משונה קרן", כלומר, קרן תם, אבל לא קרן אורחא, דהיינו קרן מועד, וקאמר דאפילו משונה קרן משלם בחצר הניזק נזק שלם.

"והא בעינא וביער בשדה אחר וליכא". כלומר, ואחר דאיירי בו קרא היינו ניזק, וא"כ חיובא דשן ורגל בשדה של ניזק דוקא כתוב. וסברא הוא, דכיון שהניח פירותיו בשדה אחר בלי רשות הרי הפקיר פירות, כמו ברשות הרבים.

"לא לזה ולא לזה אלא דחד". נראה דר"ל דהוי כמו שכתוב "לא לזה ולזה", דלא לה ולה משמע לא לה ולא לה, דהלא קאי אתרווייהו, ואפשר דלפנים היו כותבין כן כשרצו לאמר לא לזה ולזה. ויותר היה נראה דלפי מה שפירש עתה היה גורס לזה ולא לה, בלי "לא" הראשון.

"לזה ולה לשוורים". נראה דרש"י גרם "לזה ולזה לשוורים" אע"פ שהלשון משמע כגירסת ר"ת, משום דסבר דלא משכחת לה, דאי הוי לפירות דחד, ולאידך אין שם רשות כלום, א"כ הוי לגמרי דההוא שיש לו רשות לשום שם פירות, וא"כ אמאי אין לו רשות אף להכניס שם שוורים, ואמאי לא יחשב חצר הניזק אף לגבי קרן?

תוס' ד"ה ולא קביל. "אבל אניזקין לתוריה דשואל גופיה סלקא דעתך שקבל". נראה לי טעמא, משום דניזקין לא שייכי בנזק שאדם עושה לעצמו, והיינו דנזק הוא זכות שיש לו לאדם על חברו, שלא יזיק אותו, וכשהזיק הרי עבר המזיק על חובתו המוטלת עליו, אבל לגבי עצמו אינו שייך זכיות, ומהאי טעמא אמרינן בגיטין דאדם שהזיק את עבדו פטור מכולם, אפילו מריפוי וצער, דהם של עבד כשאחר הזיקו, והיינו משום דלגבי ממונו אינו נקרא מזיק כלל אלא מפסיד. והכא כשהשאיל את בהמתו, והשואל קבל כל הנאותיה לאיזה זמן, והוי כשלו, וסד"א דשהזיקה את בהמתו של שואל עצמו לא שייך כאן נזק אלא הפסד. וכשקבל עליו המשאיל כל נזקיה לא קבל עליו זה דהוי הפסד, קמשמע לן. והרא"ש פירש, דסד"א דמזה יש לשמרו כיון שהוא בביתו, קמ"ל. ואיני מבין מה בכך שהוא בביתו, כיון שהמשאיל קבל עליו בפירוש כל נזקיו. ושמא כיון הרא"ש לסברא שכתבנו.

ד"ה מי לא. "לשוורים ולפירות דחד". והוי כפונדק שנתנו רשות לאחד ללון שם. וכן בחצר ששכר אחד לשטח שם פירותיו.

ד"ה לא לזה. "כיון שלא היה להם רשות ליכנס". ולר"ת ניחא טפי הא דתני לא לזה ולא לזה דהא לשוורים הוי באמת לא לזה ולא לזה.

בא"ד "כדמוכח לעיל". דבמיוחד לפירות ולשוורים אמרינן דפטור ובמיוחד לפירות ולא לשוורים אמרינן דחייב והחילוק בין הני תרי גווני הוא רק, דבחד גוונא יש לו רשות להכניס שם שורו, ומשום הכי פטור, ובאידך גוונא אין לו רשות להכניס שם שורו ומשום הכי חייב. הרי דבמקום שיש לשניהם רשות להכניס שם שוורים, פטור.

בא"ד "דלא כר' זירא", כלומר, דאי הוי אוקמי לא הוי כמו שר' זירא סבר בקושיא שלו דבכי האי גוונא לא הוי שדה אחר, ופטור על שן ורגל וטפי הוי להו למימר, דלא כר' אלעזר, למאי דמסקינן דפליגי במיוחד לפירות ואינו מיוחד לשוורים ור' אלעזר פוטר בהאי.

בא"ד "ועוד דלישנא לא משמע הכי". דלא לזה ולא לזה משמע לגמרי, ואי הוי מיוחד לפירות הרי הוא לזה ולזה לפירות.

ד"ה אי הכי. "בשלמא לשמואל". דליכא למימר דהאי קושיא מקשי לשני התירוצים, וממתין עד שמתרץ התירוץ השני ומקשי לתרווייהו, דלתירוץ הראשון ליכא לשנויי, "שלשה כללות בארבע מקומות" דהא הכלל הראשון והאחרון במקום אחד הוו, ברשות הניזק.

בא"ד "איצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדרבי טרפון". וכיון דאיצטריך, וליכא למילף מכללי קמאי, ע"כ תנא ליה בכלל, דהא כלל הוא לרבנן.