ביאור ראובן על בבא קמא כו

גמ' "את אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ"ל", כלומר, דהייתי אומר, דהלחם הוא דינו של הקרבן, דהיינו שהבשר של תודה מצותו לאכול בהאי לחם, ומי שאוכל את הבשר עליו להביא את הלחם, קמ"ל.

"מאן תבע ליה". וה"נ דהוי מצי למיפרך דהא כבר אימעיט מ"נכסים שהם של בני ברית", דכיון דהפקר הם הרי אינם של בני ברית.

"בשקדם וזכה בו אחר". וקמשמע לן דאחר יכול לזכות בו, ולא אמרינן כיון דנגח נשתעבד גופו לניזק ושום איש אינו יכול לזכות בו אלא הוא, אלא אמרינן כיון דהיה הפקר בשעת נגיחה לא הוי בו חיוב מעולם.

"נגח ואח"כ הפקיר". וקמשמע לן רבותא טפי דאפילו כשנגח הוי בר חיובא, מ"מ יכול בעליו להפקירו ואחר שזכה בו קני. וצ"ל דהא דאמר "נגח ואח"כ הקדיש" לאו דוקא, דהא אמרינן לקמן (לג.) דבין לר' ישמעאל ובין לר"ע אם הקדישו מזיק אינו קדוש אלא כדר' אבהו דנותן דינר להקדש משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ודוקא להפקירו יכול, משום דבהפקר אינו מקנה לשום איש, אלא שמסלק את בעלותו מעליו, וכיון שסילק את בעלותו ממילא אינו יכול להזמינו לדין, וליכא והועד בבעליו, אבל בהקדש או במכר אמרינן דאין לו זכות לקנות מה שהוא משועבד לשני. לפיכך נראה דהא דקאמר הכא נגח ואח"כ הקדיש הוא משום דתנא גבי ר' יהודה. והקשה בפלפולא חריפתא, א"כ כל אחד יכול להפקיר ולפטר? ונראה לי דמ"מ יהיה חייב מטעם מזיק שעבודו של חברו, דפסקינן דלדידן דדאינן דינא דגרמי מחייב.

"אמר ר' יהודה וכו' נגח ואח"כ הפקיר פטור". ומדרבי יהודה נשמע לרבנן, דכמו דלרבי יהודה הוי נגח ואח"כ הפקיר כהפקר דמעיקרא הכי נמי לרבנן, וכיון דלרבנן פטור בנזקין בהפקר דמעיקרא, דלא דומה למיתה: במיתה, הרי השור נגח אדם, והוי רוצח, ושייך ביה ובערת הרע מקרבך, אבל בממונא, אין השור חייב לעולם, דלא שייך בו דינים, אלא חייב הבעלים וכיון דאין לו בעלים פטור.

"והועד בבעליו והמית איש והשור יסקל". ומן והמית איש השור יסקל קדריש, כן פירשו בתוספות, והא דמביא כאן, "והועד בבעליו", לפירוש רש"י, היינו ללמד שצריך להיות בעל אחד.

"שהזיקה בהמה ברשותן". דהרשות הוי של שניהם והיינו "רשות הניזק והמזיק חב המזיק", דהיינו ברשות שומר דהרשות הוי של ניזק ומזיק, לפיכך סמכו לכשהזיק חב המזיק. לפיכך פשיטא לו דההיזק כולו או ממשאיל לשואל או איפכא.

רש"י ד"ה שוין כאחד. "בבעל אחד". נראה דרש"י דייק דבעינן בבעל אחד, מהא דאמרינן "נגח ואח"כ הפקיר פטור", ומסתמא איירי דזכה בו אחר דאם לא כן תקשה, "ליזיל וליתי" כיון דהוי הפקר, וא"כ מהכא משמע דאע"פ שיש לו בעלים בין בשעת נגיחה ובין בשעת עמדה בדין פטור, אם נתחלפו הבעלים.

תוס' ד"ה אמר רבא. "ולא אוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי". אלא סבירא ליה לתנא דמתניתין דאפילו קדשים קלים, (כגון תודה שהזיקו פטורים. ומסתמא סבירא ליה הכי, דאם לא כן לא אוקי מתניתין בדוחק "שאין בהן דין מעילה", וכן איתא ברא"ש. אבל אפשר לאמר דהדר ביה רבא מחמת הקושיא "ליתני דהדיוט?" מיהו מזה שחולק עם אביי בשור פסולי המוקדשין שנגח נראה דלית ליה הא דר' יוסי הגלילי אבל בכל הספרים לא גרסינן התם רבא, אלא רבינא.

ד"ה חצר. "במיוחד לפירות ולא לשוורים פליגי". לא תלמד את התוספות עד שתגמר את הגמרא עד "גופא" שבאמצע העמוד השני. ושם מסקינן דפליגי במיוחד לפירות ולא לשוורים, אבל במיוחד אף לשוורים פטור אף לרב חסדא. וא"כ אף רב חסדא יכול לפרש המשנה כמו ר"א, "חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק נמי פטור", והיינו רשות המיוחדת לניזק ולמזיק בין לפירות ובין לשוורים. ור"א פליג ארב חסדא, וסבר דבכל חצר השותפין פטור, וא"כ הא דתני רב יוסף בחצר השותפין חייב על השן ע"כ דלא כר' אלעזר. ובכדי לתרץ עליו הקושיא מהברייתא הזאת מביא ר"א ברייתא אחרת דפליג אהך ברייתא דרב יוסף, ואמר דאנא סבירא לי כהך תנא דפליג. ולפי זה גרסינן לקמן, "אמר ליך ר"א, ותסברא מתניתא מי לא פליגא?" דודאי פליגא, ואנא דאמרי כחד תנא. ולפי גירסא זו, הא דאמרינן בתר הכי, "קשיא אהדדי?" זה אינו לפי ר"א, דלר"א ודאי קשיא אהדדי, אלא בתר דגמר את דבריו אליבא דר"א מתחיל לפרש הברייתות אליבא דרב חסדא, דלא קשיין אהדדי. אבל יש ספרים דגרסי, "אמר לך ר"א, מתניתא מי פליגא?" כלומר, אדמקשית עלי מברייתא תקשי לך ברייתות אהדדי? אלא ודאי, בכדי לתרץ הברייתות דלא לפלגו אהדדי, ע"כ בעית לאוקמי הך דחייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים, והך דפטור במיוחדת לפירות ולשוורים, וא"כ לא תקשי נמי עלי, דהא דאמרי פטור במיוחדת לפירות ולשוורים קאמרי. ולפי זה, כי פליגי ר"א ורב חסדא ע"כ במיוחדת לפירות ולשוורים פליגי, דבמיוחדת לפירות ולא לשוורים אפילו ר"א מחייב, וא"כ לא מפרשינן עתה פלוגתא דר"א ודרב חסדא כדפירשו אחר כך רב אחא מדיפתי ורבינא, דפליגי במיוחדת לפירות ולא לשוורים. והיינו דהאמוראים לפני רב אחא ורבינא היו מפרשים פלוגתא דר"א ורב חסדא בחצר השותפים שמיוחדת לפירות ולשוורים. והקשו אר"א מהברייתא, ותרצו לחלק בין חצר השותפים דמיוחדת לפירות לבד לחצר השותפים דמיוחדת אף לשוורים. ולפי סוגיא זו, רב חסדא לא יחלק, ויתרץ ע"כ תנאי היא, ואנא דאמרי כתנא דמחייב. ורב אחא ורבינא פירשו בשני אופנים אחרים: או דלא פליגי כלל, לא הברייתות ולא האמוראים, או דפליגי האמוראים במיוחד לפירות ולא לשוורים, ורב חסדא יתרץ שתי הברייתות כוותיה, ור"א יאמר, אנא דאמרי כתנא דפטר, וכהפירוש לפי הגירסא הראשונה.

ד"ה כשהזיק. "אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא". ולי נראה דהקושיא הזאת מתורצת במאי דאמרי התוספות בעצמם, דמכשהחזיק חב המזיק אפשר לאתויי תרתי.

ד"ה כגון. "איפכא לא מצי למימר". ואע"ג דהאוקימתא הזאת היתה הראשונה, מ"מ קשה להו דלוקמי איפכא ולא תקשה בתר הכא, אי הכי אימא סיפא. ותירוצם של התוספות הוא דחוק. אבל י"ל דאי לא קבל עליו שמירת גופו הוי לגבי' כאילו לא היה שומר עליו, ופטור לגמרי לרבי, דאמר בשור שנגח "עד שיקבל עליו בע"ה לשמור". ואפילו לרבנן לא הוי הכא כסתמא דהא בפירוש לא קבל עליו לשמור אותו.