ביאור ראובן על בבא קמא כה

גמ' "לישני הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן". ופליג אאביי ורבא דאית להו לרבנן דבכור הוי ממון גבוה אפילו בזה"ז.

"שאני מתנות כהונה". לפי פירוש רש"י הכי פירושו: הא דאמרנו לעיל דלר' יוסי הגלילי הוי מחיים ממון בעלים היינו דוקא בדבר שאינו מתנת כהונה, כגון שלמים, אבל במתנת כהונה לא הוי מחיים ממון בעלים אפילו לר' יוסי הגלילי ולפי שר' יוסי הגלילי, דקאמר דהוי ממונו, איירי נמי בבכור דהוי מתנת כהונה. לפיכך הוצרך רבינא לחלק שוב ולאמר דאפילו במתנת כהונה בחוץ לארץ לא הוי לר' יוסי הגלילי ממון בעלים. וא"ת למה לו לרבינא לחלק נמי בין מתנת כהונה לבין מתנת כהונה, לימא רק דר' יוסי הגלילי איירי בחוץ לארץ? וי"ל כיון דר' יוסי הגלילי איירי נמי בשלמים, כדאמר, במציעתא "לרבות את השלמים", ובשלמים ע"כ אין חילוק בין ארץ לח"ל, דהא אף בח"ל חזי להקרבה, וא"כ בשלמים אפילו בארץ הוי ממונו. ואם לא נחלק בין מתנת כהונה לאין מתנת כהונה אז נצטרך לאמר דאף בבכור הוי ממונו אפילו בארץ, דמאי שנא? לכן אמר מתנת כהונה שאני, דבארץ הוי ממון גבוה, כרב נחמן.

"שלמים שהזיקו גובה מבשרן". משמע מהכא דהלכה כר' יוסי הגלילי, אבל זהו דוקא שלא במתנת כהונה, אבל בבכור, אפילו בזמן הזה אין הלכה כמותו דהא לקמן בפלוגתא דשור פסולי המוקדשין סבירא להו לאביי ורבא, דאפילו בכור בזמן הזה, ואפילו בעל מום פטור, וצ"ע מאי האי דקאמר מאימוריהן, לימא אפילו מחלקו דכהן. ועוד נראה דוחק קצת דאביי ורבא יפלגו אמתניתין, דתנן בכור מוכרין אותו. ואפשר לאמר, דהתם בפסולי קדשי קדשים איירי. ואע"ג דלא הוי בימיהם מ"מ פליגי דלהוי כמו פלוגתא דר' נתן ורבנן בשור שהפיל את חבירו לבור.

רש"י ד"ה אי אליבא דרבנן. "בתם בעל השור משלם רביע". לפי פירוש רש"י לקמן נג. ולפי התוספות דהכא צריך לגרס ברש"י "בתם בעל השור משלם מחצה וכו' ובמועד בעל השור משלם כולו". ונראה דרש"י סובר, דבמקום שאומרים "כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" חשבינן את הפטור כמו שלא היה כלל, כמו הכא, בשלמים, היינו אומרים דהוי כאין בו אימורים כלל, בכדי שהניזק יקבל את כל נזקו, ולפיכך הכא בשור ובור, אפשר לאמר דחשבינן כאילו הבור לא הוי או השור לא הוי כאן, ואין נחשוב כאילו נעשה הנזק בלא בור לא יועיל, משום דשוד תם המזיק בלא בור אינו משלם אלא החצי, לפיכך עלינו ע"כ לחשב כמו שהבור הזיק בלא שור, ואז היה בעל הבור חייב, וכיון דלא חשבינן הכא ש"מ דלא אמרינן לרבנן "כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי".

תוס' ד"ה אי אליבא. "טעמא דתורא בבירך אשכחתיה" דמדהא דרש"י מפרש בפירוש דלרבנן בעל השוד משלם כל מה שהיה משלם אם היה נוגח לבדו, ליכא להוכיח דבשני שותפים שהזיקו חשבינן כל אחד כמו שעשה כל ההיזק, דאפשר לאמר דסבירא להו דדוקא השור עשה כל ההיזק, דהבור אינו נחשב לרבנן רק ככלי במה שהשור הזיק. אבל ההוכחה היא מרבי נתן, דסבירא ליה בעל הבור משלם בתם ג' חלקים, אע"פ שאינו רק שותף לשור, ולא יותר, כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא ד"אנא תוראי בבירך אשכחתיה". וטעמא דמשלם יותר מהחצי, משום דחשבינן כל שותף כאילו עשה כל הנזק. והכי אמרינן בשור שנגח, בתירוץ ראשון, קודם שעלה על דעתו טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה. ומדר' נתן נשמע לרבנן, דהא לא פליגי אלא אם אפשר לחייב את בעל הבור כשהפילו בבור, או לא, אבל בכולא נזקא עבד או בפלגא נזקא לא פליגי בפירוש, ומנא לן לעשות מחלוקת בזה?

בא"ד "דלמא בתם וכו' ובעל הבור משלם מחצה". משום כיון דליכא לאישתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור.

בא"ד "אלא היכא דנפל ממילא", כלומר, לא כמו שפירש רש"י דבעל הבור אינו עושה כלום, אלא דבעל הבור פטור אע"פ שהוא שותף, וכיון שכן דומה לאימורין, דהוו שותף ופטורין מטעם הקדש.

בא"ד "אע"ג דס"ל האי כולא וכו' ופשיטא", משום דלא חזינן דפליגי ר' נתן ורבנן בהא. והיינו לפי פירוש התוספות דמחלקים בין "כולה עבד" ל"משתלם מהאי", וזהו דוחק.

בא"ד "ובעל השור חייב לאו היינו דחייב הכל". ונראה דרש"י דמפרש חייב הכל היינו מטעמא דכיון דאמרי סתם משמע דחייב כמו בכל מקום.

ד"ה אנא. "שייך לחלק בין שור לבור מהאי טעמא". דהוי כמו שבעל הבור הזיק את הניזק בידים, והשור המשליך לא הוי אלא כמו גורם, שגרם לבור שיזיק. אבל בכל מקום, אע"ג דכולי הזיקא עבד, מ"מ כיון דאית ליה שותף יכול לדחות אצלו, כמו שהוא מצי לדחותו אצל סובין.