ביאור ראובן על בבא קמא כד

גמ' "ואליבא דרבי יוסי הגלילי". כלומר, ר' יוחנן כששנה את המשנה פירשה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי. ומכאן מוצאים אנחנו תשובה של השאלה ששאלנו: "מאן תנא".

"דחזי להקרבה לא". כלומר, דכיון דאמרה התורה שיתנו אל הכהן ויקריב אותה, א"כ צותה שהכהן לא יעשה בה כלום אלא שיקריב אותה, ואע"ג דכתיב, "לא תפדה", דגמרינן מינה דמוכרין אותו, היינו דוקא במקום שאין צווי להקריב.

"דברי רבי יוסי הגלילי". וע"כ האי משנה דבכור מוכרין אותו תם חי, כר' יוסי הגלילי מוקמת לה, דלרבנן אפילו בזמן הזה ואפילו נפסל לאו ממונו הוא. וכדאית ליה לרבא בפלוגתיה עם אביי בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו (לקמן נג:).

רש"י ד"ה אבל לאחר שחיטה. "משלחן גבוה זכו". וכיון שכן לאו ממונו הוא ופטור המזיק, אפילו לר' יוסי הגלילי. ואע"ג דאין בו מעילה, דהא בקדשים קלים מועלים רק באימורין לאחר זריקת דם, מ"מ לא קשה מהא דתנן במתניתין "נכסים שאין בהם מעילה", דהלשון הזה משמע רק, דאין אני חייב בשום נכסים שיש בהם מעילה, אבל פשיטא דיש נכסים שאין בהם מעילה שאיני חייב, כמו קרקע, וכמו בכור בזמן שבית המקדש היה קיים.

תוס' ד"ה שאני מטלטלי. "ועמו מאה צאן". והא דאמר דניידי, משום דקתני גבי קרקע דניידי, ובקרקע הטעם דוקא משום דניידי, דכיון דנייד אין לו חבור עם הקרקע כל כך, וצריך לחזק את החיבור בזה שנמצא על הקרקע. אבל בקנין אגב, הטעם משום דמטלטלים בטלים אגב קרקע דחשיב טפי, וכיון שהסכימו על מכירת הקרקע פשיטא דהסכימו על מכירת המטלטלין. ובהא שייך טעמא דיש בו דעת, דחשיב ולא בטיל כל כך.

ד"ה ומחיים. "כ"ש לאחר שחיטה". כלומר, וא"כ היכי קאמר בפירוש לרבות קדשים קלים שהן ממונו.

בא"ד "לסייעיה משלמים". כלומר, ואכתי קשה, מאי מקשי "ומחיים מי אמר", הרי פשיטא דאמר דמחיים הוי ממון בעלים, אפילו דחזי להקרבה, דהא אמר לרבות קדשי קלים שהן ממונו ופירשה בן עזאי, דהאי קדשי קלים הוי שלמים, ושלמים הרי חזו להקרבה, וא"כ משמע דאפילו קדשים דחזו להקרבה הוו ממונו לר' יוסי הגלילי, וא"ת לימא דאין הכי נמי, דודאי דר' יוסי הגלילי קאמר דלכל הפחות מחיים הוי ממון בעלים, אלא דמקשי ארבינא, דלא משני הכי. י"ל דהלשון "ומחיים מי אמר", "ואם איתא", משמע דסבר דר' יוסי הגלילי לא אמר כן.

בא"ד "בחלק שיש לכהנים בשלמים", כלומר, ואם תאמר, מי קאמר מחיים במתנות כהונה, הא מחיים בשלמים לא הוי מתנות כהונה.

בא"ד "אע"ג דהוי מתנות כהונה", לפי תירוצם של התוספות הכי פירושו: "ומחיים מי אמר", כלומר, היכי אתה מחלק בין מחיים לאחר שחיטה, הרי רבינא אינו מחלק לר' יוסי בין מחיים לאחר שחיטה? ומשום קושיא אהדר ביה הגמרא, ומחלק בין מתנות כהונה לאין מתנות כהונה, דמתנות כהונה בין מחיים ובין לאחר שחיטה הוי ממון גבוה, ואין מתנות כהונה תמיד הוי ממון בעלים, ור' יוסי איירי באין מתנות כהונה, כגון שלמים. והמשנה דהמקדש בחלקו איירי במתנות כהונה, ואע"ג דר' יוסי איירי נמי בבכור, היינו בזמן הזה דלא חזי להקרבה. ולפי זה צ"ל אלא מתנות כהונה שאני. ולפי פירוש רש"י אתי בפשיטות טפי, דמעיקרא חילק בין מחיים לאחר שחיטה, דאחר שחיטה הוי הכל ממון גבוה, אפילו חלק בעלים. ולבסוף קא מחלק אף במחיים גופא, דמתנות כהונה אפילו מחיים הוי ממון גבוה. והא דפריך "ומחיים מי אמר", היינו בכדי לאסיק החילוק הזה, כלומר, הא דחלקת בין מחיים לאחר שחיטה אינו מספיק עוד, דאפילו מחיים פעמים דהוי ממון גבוה.

בא"ד "לקדש לו אשה", והא דקאמר אינה מקודשת במתנות כהונה דוקא קאמר.

ד"ה תם. "דמעשר אין נמכר דנאמר וכו' ". אבל הא לא קאמר משום דמעשר הוי בזמן שבית המקדש קיים, דדוקא במתנות כהונה מועיל טעמא דחזי להקרבה, משום דלהכי נתנה לכהן שיקריב, ולפיכך אי אפשר לו לעשות בו אחרת.

ד"ה ואיתיביה. "דומיא דשלמים". דקשה לו, כיון דעתה בבכור מוקי לה, כאבא יוסי בן דוסתאי, ובכור אפשר להיות בזמן הזה אבל באמת לא קשה, דהא אף לר' יוסי מוקי נמי בשלמים, כדאמרינן לקמן בגמרא, וכיון דאכתי לא חילק מתנות כהונה לאין מתנות כהונה א"כ אפשר למפרך נמי משלמים. ועוד דהא ע"כ אפשר לאוקמי בשלמים, כת"ק דבן עזאי.

ד"ה בבכור. "זה הוא דוחק". דהא בכור סתם קתני אבל לאוקמי בבכור בזמן הזה אינו דוחק משום דהאי תנא הוי אחר החורבן ובבכור בימיו קמיירי.

ד"ה לכתחלה. "דכולה ר"ש היא", כלומר, כיון דסיפא ר' שמעון היא, כדקתני "אמר ר' שמעון", א"כ רישא, ד"אם באו תמימים יקרבו", נמי ר' שמעון היא.

ד"ה ואם איתא. "דממה נפשך לא הוי כר"י הגלילי". כלומר, וכי תימא מה תירוץ הוא זה, דהא הקושיא היתה היאך יחלק רב נחמן על ר' יוסי הגלילי, וא"כ היאך יתרץ דבאמת הם חולקים?

בא"ד "ולפי סברא זו וכו' בכלל רעהו". עיין מהר"ם.