ביאור ראובן על בבא קמא כג

גמ' "אמר רב איקא בריה דרב אמי דכ"ע", כלומר, הני תרי ברייתי אחריני, אבל ההיא דתני אבימי פשיטא דסבירא לה עבדי כמטלטלי, דאי כקרקע הוי חל עלייהו פרוזבול אבל בההיא מתיבתא דאמרי לימא כתנאי לא ידעי מברייתא דתני אבימי, וכדמוכחא מדברי רב נחמן, דאמר "אנא מתניתא ידענא".

"בעודן עליו", ואשמועינן דינא דחצר.

"וחצר מהלכת לא קנה", דטעמא דחצר הוי קנין הוא משום דדרך האדם להניח חפציו בחצרו, ולפיכך ההנחה בחצר הוי סימן בעלות, ושהקונה הניחה בחצרו, הרי עשה מעשה שמראה שהוא הבעלים, כלומר, שקנה, וכיון שהמוכר הרשה לו לעשות את המעשה הזה, הרי הסכים שקנה. וכל זה הוא בחצר שאינה מהלכת, אבל בחצר מהלכת, פשיטא דאין אדם מניח את חפציו, משום שהחצר ילך לו וחפציו לא יהיו משתמרים, וכן אם החצר יכול ללכת ואע"פ אינו הולך לפי שעה, דהא מ"מ אין אדם מניח חפציו עליו משום שיכול ללכת ולאבדם.

"כשאין עומדין בתוכה". כלומד, כיון דתרצת דהא דקנה הוי בעומדין בתוכה, מכלל דטעמא דלא קנה הכא הוי משום שאין עומדים בתוכה דוקא, ובקרקע הרי קרקע מחבר אותם אפילו באין עומדים בתוכה, וא"כ קשה למ"ד דהך ברייתא כמקרקע סבירא לה.

תוס' ד"ה כגון. "מה לי מלוה ע"פ מה לי מלוה בשטר". כלומר, והוי להו לתקן אפילו במלוה על פה לגבות מיתמי, דהא ביתמי ליכא טעמא שלא לתקן משום נעילת דלת. אלא דבסוף משכחי התוספות טעם יפה, דכיון דהיה ליה לתקן לעצמו, דהיינו לכתוב שטר, ולא תיקן לא תקנו לו נמי חכמים. ולפי זה קשה קצת, היכי הוכיחו התוספות מכאן דבכל מקום השוו יתמי ללקוחות, הא שאני הכא, דאיכא טעמא רבה להשוותם, אבל התם אין טעמא להשוותם.

ד"ה זילו. "חשיב להו כטועה בדבר משנה". דזילו אהדורו אפשר לפרש, לכו והשיבו את הכסף שגביתם, והיינו משום דטעיתם בשיקול הדעת, בדבר שפליגי אמוראי. אבל לפי זה היה קשה דדייני דנהרדעא, פשיטא שהיו מומחים ונטלו רשות, וכן רב חנא בר ביזנא, וא"כ הוי להו להיות פטורים מלשלם, ולפיכך פירשו "זילו אהדורו" את הדין דהוי להו טועים בדבר משנה ומשום דאשכח ברייתא כותיה.

ד"ה אנא. "אלא במילי דרבנן". דלענין מילי דאורייתא הוו כקרקעות משום דהתורה הקישתם בפירוש "והתנחלתם אותם", ולא רצו חכמים לעקור מה שהוא מן התורה. אבל החילוקים שהחכמים בעצמם עשו בין קרקעות למטלטלין, עשאום משום דקרקעות הוו מילי דלא ניידי ומטלטלין הוו מילי דניידי, ובזה עבדים דומים למטלטלי.

בא"ד "וקרא דערים מצורות אסמכתא", דהא אמר בגמרא, "דהא דתניא לא קנה משום דבעינן קרקע דומיא דערים מצורות ביהודה", ומשום דדין אגב ילפינן מהתם, ואי קרא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא, ולא ילפינן מהתם, א"כ למה בעינן דומיא דערים מצורות ביהודה? ודוחק לאמר דרבנן לא תקנו קנין אגב אלא בקרקע דומיא דערי מצורות ביהודה. ונראה לאמר דההוא תנא סבירא ליה דקנין אגב הוי מדאורייתא דקרא לא הוי אסמכתא. והשתא ניחא טפי, דלא תקשי מההיא ברייתא על רב נחמן.

בא"ד "אלא לענין מילי דרבנן". ושמואל הרי אי ירשו בחזקה דהוה קנין דאורייתא.

בא"ד "כולן מכורין", ואע"ג דמכירה הוי דינא דאורייתא.

ד"ה מכר. "קנין אגב איירי דאי מטעם חצר וכו'", דקשה להו אמאי פריך לקמן, להך לישנא דעבדא כמטלטלי "למה לי עומד בתוכה", הא בקנין אגב לא בעינן צבורין? לימא דהך ברייתא איירי בקנין חצר, וכגון דלא אמר אגב, ולפיכך כשעומדין בקרקע קונה אותם מטעם חצר וכשאין עומדים לא.

ד"ה בעינן. "לא קנה עבדים", ואע"ג דקרקע הוי כערים מצורות ביהודה.

ד"ה והלכתא. "דהוי משתמרת לדעתו", כלומר, מה ששמים עליו הוי משתמר מדעת הבעל.

בא"ד "אפ"ה ניעור אינו גט". ואיכא למידק אמאי לא יהיה ניעור וכפות מהני, הרי כיון שכפות אינו יכול לשמר את עצמו והוא משתמר על ידי רבו שעומד אצלו (וכן פסק בהגהות אשר"י דכפות לחוד מהני), ועוד אפילו יכול לשמר את עצמו יועיל, כיון דהוי עבדו והוי במקום רבו, דאטו אם חצרו יהיה שמור על ידי עבדו לא יקנה? וי"ל כיון דחצרו ילפינן מידו בעינן דומיא דידו, דהיינו שלא יהיה בחצר דעת לשמר את עצמו.

בא"ד "ואין לפרש וכו' ישן נמי מועיל", כלומר, דמשמע דלא תיקן את הלשון דקאמר ישן, אלא דמוקי לה נמי בכפות. ואין לפרש דלא מוקי לה נמי בכפות, אלא דקאמר כי היכי דכפות מהני "ישן נמי מהני", והא דקאמר "והלכתא בכפות", משום דבלשון זה נאמר הדין דכפות מהני, כדאשכחן הכא, זה אינו, דא"כ וכו'.

ד"ה למה. "לא מטעם חצר קנה". כלומר, הך ברייתא דקתני "החזיק בקרקע קנה עבדים", ע"כ לא מטעם חצר קנה, אבל הך ברייתא דקתני "החזיק בקרקע לא קנה עבדים", כבר הוכיחו בפשיטות טפי דלאו בקנין חצר עסקינן, משום דהתם ע"כ איירי באין משתמרין, דאי במשתמרין ומטעם חצר, אמאי קמיפליגי בין עבדים למטלטלין. אבל בברייתא דקתני "החזיק בקרקע קנה עבדים", לא איירי כלל במטלטלין, ולפיכך הוצרכו להוכיח בדוחק, משום דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו.

בא"ד "לא קני באגב", כלומר, אפילו למאי דס"ד השתא דבקנין אגב בעינן צבורים, אי אפשר לקנות קרקע אפילו אי משכחת לה צבורים. וא"כ עבד אינו קונה אפילו הא צבור.

בא"ד "דמצר אפסיק היינו נמי בנכסי הגר". פירוש, דאיכא פלוגתא דאמוראי בהא, חד אמר דבנכסי הגר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד וחד אמר דקנה עד המצר. וא"ת כיון דסוף סוף פליגי, נימא דפליגי בנכסי חברו, דחד אמר קנה בחזקה אחת אפילו עשר שדות וחד אמר אינו קונה אלא עד המצר, י"ל דבהא עדיפא לו למעבד פלוגתא משום דבלאו הכי פליג התם רב אשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד.