ביאור ראובן על בבא קמא רלב

גמ' "דאנסוה נכרים". כלומר, ללשון ראשון איירי שלא אנסוהו כלל, אלא הראה מעצמו שהיא שדה טובה, ולפי זה קרי ליה גזלן, דאמרינן לקמן, דאם הראה מעצמו הוי כנשא ונתן ביד. וללישנא אחרינא איירי באותו שגזל, ומיירי במכת מדינה, שאנסו לכל אנשים להראות את שדותיהם, ולא היו נוטלים כל השדות אלא חלק מהם, וכיון שהגזלן הראה שדה זו בין שדותיו נטלוה ממנו. כן נראה לי.

"דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה". ק"ק מהיכן ידעינן דבמתניתין לא הוי קנסא? ושמא י"ל, דא"כ הוי ליה למימר במתניתין, קנסינן אותו להעמיד לו שדה אחר, בכדי שלא נטעה, כיון שיש חילוק בין דינא לקנסא. ואע"ג דבהמטמא והמדמע והמנסך קאמר נמי חייבים סתם. י"ל דהתם ליכא למיטעי, כיון דקאמר התם, "במזיד פטורין".

רש"י ד"ה קמ"ל. "דאמרינן ליה לא כ"ש". והלשון בגמרא אינו משמע כן, דהוי ליה למימר כ"ש דהשתא מסרת נפשך טפי", כלשון רש"י. אלא נראה דהכי קאמר, "מהו דתימא הא קא מינטר ליה", כלומר, דאין חילוק בין שמירת אחד לשמירת שנים, וכיון שכן הרי עושה חובתו גם באחד, קמ"ד דיש חילוק.

ד"ה אמר פליגי. "ומעכב חלקו את מה שהציל". כלומר, שלא הציל כי אם חלקו, ולפיכך, בין יכול ובין לא יכול הבעל להציל יש לשותף מה שהציל שהרי שלו הוא. אבל אם הציל יותר מחלקו אז יש חילוק בין יכולין הבעלים להציל ובין אין יכולים, דביכולים אין לו רק חלקו ובאין יכולים יש לו כל מה שהציל, שהרי זכה מן ההפקר. אבל מ"מ קשה, כיון שהשותפין אינם יכולין להציל א"כ הוי הפקר ולא הוו שוב שותפין, ואמאי נאמר דכשלא אמר הוי לעצמו? וצריך לדחוק, דדוקא שאר השותפין לא יכלו להציל אבל שותף זה שהציל היה יכול להציל, ולפיכך לא הוי דבר האבוד לכל השותפין דדרכו של שותף למטרח אכולא עיסקא. אבל מוטב היה לאוקמי דוקא ביכול להציל, דאז תלוי רק אם פלג ולא פלג.

תוס' ד"ה להביא. "דהכי משמע לשון נותן לו שכרו משלם". דהמלה "משלם" הוי מיותרת.

בא"ד "דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה". וזהו דוחק, דהא סתמא קאמר. ולי נראה דלא דמי כלל הא דאמר, "טול דינר והעבירני", דהתם הרי עסקינן באיש שעומד להעביר אנשים בשכר מבורר, וכשנכנסים סתמא נכנסים בשכר זה, והמעביר רוצה תמיד להעביר אנשים בשכר זה, וא"כ למה יקח מהבורח הזה שכר אחר, ולפיכך בלי קנין מבורר לא הוי התנאי אלא פטומי דברים בעלמא, אבל כאן עסקינן ששכרו פועל ללכת למקום כזה או בזמן כזה שהפועל אינו רגיל ללכת, כמו למשל בלילה, או שהיה איש שאינו הולך בשליחות כזו, ולפיכך הבטיחו לו יותר מכפי שנוטלים פועלים בעד מרחק כזה, וכיון שכן, צריכים לתת לו מה שהבטיחו לו, דבשכר אחר אינו כדאי הוא לו, ואפשר דהיינו מה שמחלק בברייתא דלעיל. "בצייד השולה דגים מן הים", כלומר, דהך מעוברת לא היתה נשכרת להעביר אנשים בשכר ידוע, וא"כ התנאי לא הוי פיטומי מילי בעלמא, שהרי אין דרכו להעביר אנשים ואינו רוצה בזה. וכן במשנתנו אינו כדאי לו להפסיד חמורו ולפיכך נוטל מה שהבטיחוהו.

ד"ה ורשאים. "פירוש, רשאים להסיע ממון". דקשה להם, למה ליה למימר רשאים, וכי מה איסור שייך בזה.