ביאור ראובן על בבא קמא רלא

גמ' "תשפוך הכל". בפסחים כ: גרס "חבל" ופירש שם רש"י "לשון חבילה, כלומר תשפך יחד".

"תעשה זילוף". דוקא לעשות זילוף מיד שרו בית הלל, אבל לישנו בכדי לזלף, לא, משום דאיכא למיחש שיתערב בשאר יין העומד להתישן. כן משמע מפירוש הרשב"א. וא"כ ברייתא דלעיל, דמיירי בחדש, אי אפשר לישנו בכדי לזלף אפילו לבית הלל. והיינו טעמא דמתרץ בחדש, אבל בישן לא שייך תקלה, משום דברייתא מסתמא כבית הלל. ורש"י פירש בפסחים, דב"ש וב"ה לא חיישי לתקלה כלל, וא"כ אין חילוק לב"ה בין רוצה לישנו ללא רוצה. וב"ש דאמרי תשפך, כנראה משום דריחא מילתא היא. "ותקלה עצמה תנאי היא", היינו ר' ישמעאל בר' יוסי, דחייש לתקלה.

"אין הכרעה שלישית מכרעת". לפירוש רש"י קשה, דהוה ליה למימר, דעת שלישית. ועוד, דפסחים (יג.) גבי פלוגתא דר"מ ור' יהודה ורבן גמליאל, דמייתי לה הכא בתוספות, קאמר דר"ג לאו מכריע הוא אלא טעמיה דנפשיה קאמר, ואמאי לא קאמר לה בלשון הכרעה שלישית, כמו בכל מקום. לפיכך נראה לפרש, דהכרעה שלישית הוא קורא במקום דפליגי רבים ורבים, כמו ב"ש וב"ה, וכמו בנזיר, גבי זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים כן ומקצתן היו אומרים כן. דטעמא דהכרעה היא משום דדעת המכריע נעשה דעת רבים לגבי דעת יחיד, וכדפירש רש"י הכא, והיינו דוקא במקום שחולקין יחיד ויחיד, שהשלישי מצטרף להיחיד במה שסובר כמותו והוו בזה שנים לגבי אחד, אבל כשחולקים שתי כתות של חכמים, שמחלוקתן נמשכת לכמה דורות, ובמשך הזמן לפעמים מתרבה כתה זו ולפעמים מתרבה כתה זו, דהיינו שפעם הכריעה דעת הראשונה ופעם דעת השניה, דפשיטא שההכרעה השלישית שתבוא מאיזה תנא שיהיה, לא תעלה ולא תוריד. ולפי זה ניחא נמי מה שקרי הכרעה שלישית גבי פלוגתא דב"ש וב"ה ור' ישמעאל בראשית הגז. ובתוספות מתרצי, דמנין אמצעי לא הוי הכרעה כלל, משום דהוי מספר אחר לגמרי. אבל לפירוש זה קשה ממה דאיתא בבבא בתרא סוף פרק בית כור, דאחד אומר עשרים ואחד אומר מנה ואחד אומר שלשים נידון במנה, משום דהמספר זה הוי הכרעה בין עשרים סלעים לשלשים, וכן פירש התם רשב"ם בהדיא.

"משטה אני בך". דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה.

"דבידים קא פסיד". כלומר, כיון דיש כאן מעשה דבידים בשעת התנאי יש כאן מעשה קנין, אבל כשאין כאן מעשה בידים הייתי אומר דהתנאי לא הוי אלא דברים בלא קנין. ועוד, דכשמפסיד בידים יש כאן ודאי פסידא, אבל בממילא לא הוי כי אם ספק פסידא, ואע"ג דבצייד השולה דגים מן הים הוי נמי ממילא וספק פסידא, מ"מ אשמועינן במתניתין מאי דתני בברייתא.

תוס' ד"ה הכרעה. "ה"מ למיפרך תלמיד הוא". ולי נראה דלא שייך לאמר תלמיד אינו מכריע אלא במקום שהתלמיד חולק עם רבותיו בו בזמן שהוא תלמידם, וכמו ר' עקיבא שהיה חולק עם ר' אליעזר ור' יהושע בחייהם. אבל מה שתלמיד חולק עם רבו בשעה שהוא בעצמו נעשה רב אז פשיטא שדעתו היא כדעתם, שהרי כשמת אחד מסנהדרין היו מוסיפים מאלה שישבו על הקרקע ודעתו היתה חשובה כדעתם אע"פ שלפני זה היה תלמידם. וגם אין שום סברא לאמר שתלמיד לא יחלוק על מי שהיה רבו מכבר אע"פ שעכשיו הוא אפילו קטן ממנו.

בא"ד "אלא כך היה המעשה". ואע"ג שר' ישמעאל ב"ר יוסי לא היה אפילו דור שלישי לב"ש וב"ה, פירש ר"ח, דמסתמא אמר משום אביו, ר' יוסי, דהוה דור שלישי.

בא"ד "יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים וכו' ". כלומר, דהתם הרי הריח נאכל וכיון דריחא מלתא היא הרי נאכל מלתא של תרומה, אבל להריח לא הוי אלא הנאה, ולהנות מתרומה טמאה שרי.

ד"ה אדעתא. "ואפשר שפעמים היה שובע ולא אכיל". ותירוץ זה נראה קצת דחוק, דהא משמע דמה שלא אכל הארי הוה משום דמשמיא רחימו עליה ואין סומכין על הנסים. אבל לי נראה דלא דמי כלל להמציל מן הארי, דהרי התם בשעה שנעשה אבוד נתיאש מזה ונעשה הפקר והפקיר לכל, וכיון שכן אין לו בו שום זכות יותר מאחר. אבל כאן הרי לא הפקיר את החמור אלא נתנו להארי, ואם יבוא אחד ורוצה לזכות בו קודם שיבוא הארי לא יתנוהו לעשות כן, הרי עוד רשות בעליו עליו עד שיקבלו הארי וכיון שלא קבלו נשאר רשות בעליו עליו לעולם ועד. וזה דמי לנותן מתנה לחבירו, דלא הוי הפקר עד שיקבל חבירו שעה אחת ויפקירו, כדפירשו הרא"ש והמרדכי בשם מהר"ם מרוטנבורק, בתשובה שנשאל, שנמצאת בסוף המסכת.