ביאור ראובן על בבא קמא רל

גמ' "ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו". וקמ"ל דלא מצי אמר ליה משטה הייתי בך, בכמו ב"טול דינר והעבירני", וכדאיתא בגמרא.

"מהפקירא קא זכינא". כלומר, דבעלות היינו, שהוא יכול להשתמש בה ולא אחר, אבל כשאינו יכול להשתמש בדבר, כמו הבא וכמו באיסור הנאה, אין לו בעלות בזה.

"לכתחילה לא יאמר". לפי גירסא זו צ"ל דאין הכי נמי דיכול להקשות אפילו אדיעבד, דכיון דלא ידע עוד הא דמתרץ כשעקל בית הבד כרוך עליה, א"כ למה תהא תרומה כשנשתברה הרי אינה שלו, אלא פריך מר"ש, דאפילו לכתחילה אומר כשאין רק הפסד קצת.

"ולא יגבל בהן את הטיט". במסכת ע"ז איתא "ולא ירביץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט". וכן נראה טפי, דלא זו אף זו קאמר: לא ישפוך אותם בר"ה, היינו, מים הרבה, דשייך בהם לשון שפיכה. ולא ירבץ בהן את הבית, דהוו מעט שזורקים בשעה שמכבדים את הבית בכדי שלא יעלה אבק. ולא יגבל בהן את הטיט, אע"פ שנבלעים בטיט וכלים. ולא ישקה מהם את בהמתו, ואפילו שאין סכנה לאדם. ואפילו במקום שמותר לבהמתו, דהיינו בשונרא, מ"מ לא ישקה לבהמת חבירו, דבחבירו אפילו בשונרא אסור. ומ"מ קשה קצת: היכי מייתי מהך דגילוי אסור בזילוף, הא בהך ברייתא לא הוזכר כלל איסור זילוף? וי"ל דמהך ברייתא לא מייתא אלא דגלוי אינו אסור רק בשתיה אלא אף באופן אחר כשנכנס בגוף, וממילא ידעינן דאף בזילוף אסור, כיון דאף בזילוף נכנס דרך האף בגוף. ואפילו למ"ד ריחא לאו מילתא, היינו דוקא באיסור, דאינו אסור אלא דרך אכילה ושתיה, אבל בסכנתא לא נפקא לן מידי אם הוא דרך, או לאו, דהא מ"מ נכנס בדם או בשאר אבר ומארס אותו. תדע, דהא אין איסור לשפוך דבר האסור ברשות הרבים, ואפילו לדרך בהדיא על זה יחף נמי שרי. וגדולה מזו אמרו דאפילו באכילת איסור אינו אסור אלא דרך אכילה.

רש"י ד"ה אין לו. "שכר כלי ושכר פעולה". ולא דמי ליורד תוך שדה חבירו ועושה שלא ברשות, דהתם הרי יש בשדה כל השבח הבא ממנו. אבל הכא אין בדבש כי אם הכלי והעבודה.

ד"ה משתברות. "והכל נשפוך ביחד". כלומר, ולא כשמנטף מעט מעט, דאמרינן לקמן, דבכי האי גוונא דבריו קיימין.

ד"ה עשר. "ופסידא פורתא הוא דאיכא". והא דאמרינן לקמן, דאסור בזילוף משום תקלה, וא"כ ליכא פסידא כלל? י"ל דהיינו דוקא לישנו, אבל לזלפו כמו שהוא, מותר, כבית הלל לקמן.

תוס' ד"ה וכל היכא. "ל"ג ליה כדפי' הקונטרס". כלומר, כמו שרש"י גורסו ומפרשו.

בא"ד "אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך". ומקשה בין מרישא ובין מסיפא, דלא יעשה משמע דבדעביד הוי תרומת מעשר, ואמאי, ביון שנשתברה הרי אינה שלו? ומשנה, כשעקל בית הבד כרוך עליה, והלכך ביין לא תעלה ההפסד אפילו לשוה פרוטה, ולפיכך אומר לכתחילה. ונראה דצריך מיד להציל שלא תהיה הפסד גדול, דהא משמע בגמרא, שאם לא היתה תקנה ליין גלוי היה אסור.

ד"ה ולא ישקה. "משמע דאסור משום בל תשחית". אבל מהא דאסור בשונרא של חבירו, אע"פ שבשונרא ליכא למיחש שמא ישחטנה, אין ראיה, דאפשר דשל חבירו אסור מטעם גרמא בנזקין, כמו הנותן סם המות לפני בהמת חבירו, אבל שלו, דלא שייך גרמא בנזקין אין אסור אלא מטעם שמא ישחטנה.

בא"ד "דקשה ליה", הארס.

בא"ד "דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה על ידן". פירוש, דהכא ניחא, דקתני לא ישקה מהם את בהמתו, דאע"ג דהכא לאו בשונרא עסקינן, דהא בשונרא מותר להשקות אם היא שלו, מ"מ היא גופא קמשמע לן, שאף לבהמה קשה הארס של נחש. אבל התם דקתני משקה לבהמתו, פשיטא דבשונרא עסקינן, דלבהמה אחרת שקשה לה הארס היאך יאמר התנא שישקה אותה.