ביאור ראובן על בבא קמא כב

גמ' "שעשאו אפותיקי". דכיון שעשאו אפותיקי בחייו הוי כמו שגבאו בחייו, והוי כמו שגבה מיניה, והיינו דקאמר מיניה. זהו לפירוש האחרון בתוספות.

רש"י ד"ה דיש מקצת. "ואם חזרה לפנים וכו' ". כלומר דאע"ג דאם יצאה כולה ליכא למיחש, דהא מה שיצאה אסור אפילו לא הוי רוב ולא הוי כילוד מ"מ איכא למיחש שמא תחזור לפנים דאז שרינן אם לא יצא רובו.

ד"ה בגדול. "כי היכי דלשתמעון מיניה". וכיון דהוה ניחא להו בשעת מעשה ומחלי, אינם יכולים שוב לתבוע בשעת חלוקה, אע"ג דעכשיו לא ניחא להו שוב, דהא לא יעסוק שוב בנכסיהם דכיון דמחלו פעם אחת אבדו את זכותם.

ד"ה אפותיקי. "ואשמועינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו". משמע דרש"י מפרש דלהך סוגיא, דוקא לענין מכירה אמר ר"א גובה מן עבדים, ולא לענין יתמי, כדפירשו בתוספות. ונראה דטעמא דרש"י הוי דאי מיתמי אפילו שור גובה כשעשאו אפותיקי דהא מדינא הוי ליה לגבות באפותיקי דהא סמיך עלה כמו בקרקע, אלא דחכמים עשו תקנה ללקוחות בדבר דלית ליה קלא, וביתומים לא שייך תקנה. וכיון דגובה נמי משור היכי הוה אמר ר"א גובין מעבדים, דמשמע דוקא מעבדים ולא משאר מטלטלין. בא"ד וכדברי רש"י נראה, דאין צריך לדחוק, דהא דקאמר כדרבא הוי אפילו מיתמי. וכן לקמן אמר דעולא חזר ואמר אפילו מיתמי. תום' ד"ה גזירה. "באשה נמי לגזור". כלומר, באשה נמי לגזור אטו רובא, דהא בכולה פירוש רש"י דליכא למגזר משום דחזינן דכי נפק ולד בשני מטמאין לה. ואף התוספות לא פליגי אטעם זה, אלא דמקשי דטעם זה אינו מועיל לגזרת רובא. ד"ה בכור. "היה חייב לפדותו". כלומר, מדלא אמר, "איצטריך לאשמועינן דאפילו קים לן בגויה דלא הוי נפל פטור", אלא אמר, "דלא אמרינך, דמשמע שאין צריכים לתלות בכך, אלא אמרינן אי לא איקטיל לא הוי חי. בא"ד "והא אגלאי מילתא למפרע דלא נפל הוא". כלומר, אי אמרינן דבשכלו לו חדשיו חייב לפדותו אפילו לא חי שלושים יום, א"כ פשיטא דחייב לפדותו אפילו לפני שלשים, ולמה אינו פדוי כאן כשנפדה לפני שלשים? בא"ד "מופדויו מבן חדש נפקא". כלומר, כיון דנהרג בתוך שלשים הוי ספק, שמא נפל הוי, ונמעט מפדויו מבן חדש, א"כ מספק לא יפדה, ככל ספק. דקיימא לן "המוציא מחבירו עליו הראיה", ועל הכהן להביא ראיה' וכיון שאין לו ראיה אינו נוטל כלום, ולמה לי מעוטא דאך. ד"וז בגדול. "אם מוחין הרשות בידם". כלומר, כיון דטעמא דאין שמין גבי גדול אחי הוי משום דניחא להו, א"כ פשיטא אי אמרי בפירוש דלא ניחא להו שמין. וכי תימא, א"כ מאי נפקא מינה בגדול אחי, הא פשיטא דאף באחרינא יכולים למחול? נפקא מינה בסתמא, דבגדול אחי מסתמא ניחא להו. ד"ה לא מיבעיא. "אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו". מ"מ נפקא מינה לענין אונסין או אפילו לענין גנבה ואבדה כשהשני אין לו מה לשלם והראשון יש לו. ד"ה דעלויי. "שאם נגנב תחזור לבעלים", דהא אמרינן דכשנגנבה משלם השומר שכר לבעלים, ולא לשומר חגם, א"כ במסירתו לשומר שכר שנה את שמירתו מדין שומר חנם לדין שומר שכר. אבל גרועי גרעיה אי אפשר לפרש כן, דאי מסר שומר שכר לשומר חנם לא שינה את דין שמירתו, דהא חייב הראשון כשנגנבה אצל השני.

ד"ה את מהימנת. "ואין שני טעמים הללו שוין". כלומר, דליכא למימר דאין רצונו משום דלא מהימן לו, דהא מוכח התם דיש מחלוקת בין שני אמוראים כהני טעמי, דלמר אית ליה חד טעמא ולמר אית ליה אידך.

ד"ה כגון שעשאו. "אפותיקי ולא אפותיקי שוה". נראה דהתוספות סבירא להו דגבי יתמי אפילו באפותיקי אינו צריך לגבות, משום דכשמת האב נעשו היתומים כמו שקנו דבר חדש ואין בעל חוב גובה מהם משום שלא לוו כלום, ודוקא מלקוחות הוי ליה לבעל חוב לגבות באפותיקי, משום דכשעשאו אפותיקי אין לו כבר זכות למכור, והוי כמו שלא קנו מעולם. אבל ביתומים, הרי הוא לא מכר להם, אלא התורה מסרה בידי היתומים כל מה שהיה בידי מורישם, ומן המוריש היה יכול הבעל חוב לגבות דוקא משום חוב שיש לו עליו, וכיון שעל היתומים אין לו שום חוב אינו יכול לגבות מהם. ואע"ג דגובין מהם קרקע היינו משום דבקרקע יש לו לבעל חוב זכות גדול על הקרקע, למ"ד שעבודא דאורייתא, ואין ליתומים מה לירש, דהקרקע היתה ערבה בעד החוב, אבל מטלטלין אינן נעשין ערבים.

בא"ד "היכא דגבי מלקוחות גבי נמי מיתמי". קשה לי, למה ליה למיהדר אחר טעמי אמאי גבי מיתמי, הא פשיטא, כיון שעשאו אפותיקי ושיעבד לו בפירוש הוי לכל הפחות כמו קרקע, דהא עליה סמיך, והא דקאמר, "מ"ט הא אית ליה קלא", היינו ליתן טעם למה לא נעשה תקנה ללקוחות, שלא ידעו וקנו אותו, כמו שעושים תקנה בשור. אבל ביתמי, דליכא תקנה, פשיטא דגובים, אפילו משור. וליכא למימר דלא פלוג בין יתמי ללקוחות, דהא פסקינן "הלכתא מלוה על פה גובין מיורשין ולא מלקוחות". ואפשר דהכי קאמר: היכא דגבי גבי מיתמי, והיכא דלא גבי מלקוחות לא גבי מיתמי, וכיון שכן אינו גובה שור מיתמי.