ביאור ראובן על בבא קמא רכח

גמ' "נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא". כלומר, כיון מי שתפס בהן אינו קונה אותן אלא מדרבנן, לכן יש כח ביד חכמים להוציא ממנו אפילו בעד אחד מפני דרכי שלום, אבל אם היה קונה מדאורייתא לא היו רוצים חכמים להוציא מן התופס, שלא כדין, אפילו אם היה מפני דרכי שלום.

"והעלוהו רבי לכהונה על פיו". ואע"ג דלא דמי לגמרי, דהא הכא מסהיד כשהוא גדול מה שהיה בקטנותו, מ"מ הרי בעינן תחילתו וסופו בגדלות.

"המכיר כליו וספריו". הא דנקט כליו וספריו, אפשר שרצה לאמר כליו דומיא דספריו, מה ספריו לפני יאוש, וכדפירשו בתוספות, דאין אדם מתיאש מספריו משום דסופם ליפול ביד ישראל ת"ח שלא ירצה לגזול, אף כליו לפני יאוש דוקא, אבל לאחר יאוש קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחויב להחזיר וליטול מה שנתן.

"דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא". כלומר, דכשבא במחתרת הרי אינו יודע היכן הוא בעל הבית בשעת בואו, ואפשר שבעל הבית שומע אותו בבואו ומכין את עצמו למלחמה, ולפי שאינו יכול להמלט, דרך המחתרת הוא מתכונן להלחם על בעל הבית ולפיכך מותר לב"ה להורגו אז. אבל כשהוא יוצא דרך המחתרת, ובשעת גניבה לא היה ב"ה ער, הרי לא חפץ מעולם להרוג את בעל הבית, דבשעת גניבה נזהר שלא להעיר את בעל הבית, ובשעת יציאתו פשיטא שאין בדעתו להרוג אלא לצאת עם כליו הגנובים, ולפיכך אין לב"ה להמיתו אפילו אם יתפוש אותו כשהוא עוד במחתרת.

תוס' ד"ה דתקנה. "ותימא דאמאי לא קני להו מדאורייתא בהגבהת הכוורת". ולכאורה נראה, דהא דאין בהם בעלות מן התורה לא הוי משום שהבעל לא עשה בם שום קנין אלא משום דאין שייך בהם בעלות, דבעלות אינה שייכת אלא בדבר שהוא תמיד תחת ידו, ויש בו כח למשול בו כרצונו, אבל דבורים הללו אינן בכוורת אלא כל זמן שיש להן שם מקום מרווח לחיות וכשהמקום נעשה צר להם, מפני הנחיל החדש הנולד, הרי הם עוזבים את הכוורת ופורחות להן ובוחרות במקום אחר, שאינו תחת יד בעל הכוורת. וכיון שכן, אין לו לבעל הכוורת בהן כח גמור של מרות, ואינו במובן בעל שלהן.

ד"ה המכיר. "יטול מה שנתן דמצי אמר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה". ולא שייך למימר הכא דאין לו אלא שכרו, כמו בנסדקה חבית של דבש, דהתם הרי בעל הדבש עומד שם ויכול להתנות אתו, וכיון שלא התנה הפסיד, אבל הכא הרי אין הנגנב כאן להתנות אתו, וכיון שכן מסתמא לדעת שיקבל מה שנתן הציל מן הגנב. וכן אמרינן דמסתמא ניתא ליה אף לנגנב, שכל מי שיוכל יפדה על חשבונו. ועיין לעיל נח. בתוספות ד"ה אי נמי.

ד"ה דקאמרי. "כלומר, כשיצא הקול אומרים וכו' ". דלפי פשוטו משמע שיש אנשים שראו בפירוש אלו הספרים בידי הגנבים, אבל א"כ, למה קאמר, "יצא לו שם גניבה", הרי עדות גמורה. לכן פירשו שאומרים שאנשים ראו אלו הספרים, אבל אין בפנינו האנשים שראו, ולפיכך לא הוי אלא קול.