ביאור ראובן על בבא קמא רכז

גמ' "ארבעית לי אריא אמצראי" וא"ת אם כן מאי האי דאמר "זבין לנכרי ליכא משום דינא דבר מצרא", הא כיון דאסור למכור לעכו"ם, אלא לישראל, ובישראל הרי איכא דינא דבר מצרא? י"ל דנפקא מינה אי קביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה, דאז מותר למכור לעכום. אבל אם היה ביה משום דינא דבר מצרא אפילו בכהאי גונא היה להבר מצרא זכות הקדימה. וטעמא דאין כאן דינא דבר מצרא הוא משום דהדין הזה הוא מוטל על הלוקח משום "ועשית הישר והטוב".

"נטלו לסטים את כסותו". טעמא דנקט הכא כסותו ולא נקט חמורו, כדתני רישא, נראה לי דלא זו אף זו קתני, דאפילו כסותו, דיש לה סמנים מסתמא, כדאמרינן באלו מציאות (כז.) "מה שלמה מיוחדת שיש לה", מ"מ בלסטים ישראל שהבעלים מתיאשים מסתמא. ובחמור פירש רש"י בהדיא לעיל (סד: ד"ה אלא) דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן.

"המציל מן הנהר". ע"כ לאו היינו שטפה נהר, דאמרינן באלו מציאות (כב:) שהיא מותרת אפילו לפני יאוש אלא הוי במקום שיכול להציל על ידי הדחק. ולפי זה אף הכא לא זו אף זו קתני, לא רק במקום שיודע שיכול להציל על ידי הדחק אלא אפילו בגייס דאינו יודע אם יכול להציל או לא אינו מתיאש מסתמא. ולא רק בגייס, שיראים מפני הפקידים שלהם, ואפשר שישיבו בפקודת הפקידים, אלא אפילו לסטים עכו"ם מסתמא אין מתיאשים, משום שיראים מב"ד שלהם דדייני בגיתי.

"על מנת ליתן את הדמים". ולא דמי ליורד לשדה, דהתם לא הוה אלא ספק הפסד ודחינן ספק מפני ודאי, אבל גבי שוכו הוי ודאי הפסד. ואע"ג דנותן לו דמים, מ"מ הפסד הוא לגביה, שהרי אינו רוצה למוכרו. ועוד יש לחלק, דבשדה לא הוי הפסד אלא לתבואה שתגדל בשנה זו, אבל בשוכו הוי הפסד עולמי.

"הכא נמי בידוע". נראה דר"ל, דברישא כיון דהמוכסין והלסטים בעצמן נתנו לו, מסתמא כבר נשתמשו בהם הרבה כל כך עד שאינם כדאי להם, ומסתמא עבר זמן גדול מיום שגזלו את החמור ואת הכסות מהנגזל הראשון, והוי כמו שידוע שהבעלים התיאשו. אבל בסיפא אינו יאוש עד שיודע שנתיאשו, והיינו לרבנן בגנב סתמא ובגזלן בידוע, ולר' שמעון, חילוף הדברים. והיינו דקתני בסיפא "אם נתיאשו", וברישא קתני, "מפני שמתיאשים". וכל הראשונים נדחקו בזה מאד.

רש"י ד"ה יאוש כדי. "באיסור אתא לידיה". כלומר, ולפיכך סבר הך תנא דאפילו שינוי רשות אחר היאוש אינו מועיל דבשעה שבא ליד המקבל היתה באיסור, ולא דמי לאבידה שבאה לידו בהיתר, ולפיכך מהני שם היאוש והשינוי רשות. אבל אנן לא סבירא לן כהך ברייתא, אלא דמהני שינוי רשות אחר יאוש אפילו באיסורא בא לידו. ובתוספות פירשו הטעם דהכא אין כאן שינוי רשות משום דבע"כ נתנו לו. אבל קשה, דמ"מ רוצה לקנות, כיון שנטלו את שלו. והרבה ראשונים כתבו כדפירשנו.

תוס' ד"ה ולא אמרן. "כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו". נראה דהכי פירושו: כשמסהיד חד הרי אינו עליו כי אם ספק חוב, ועל ידי דבריו הם מחייבים את הנתבע כאילו היה עליו ודאי חוב, שהרי מספק אף הם לא היו מחייבים וא"כ גורם להטיל עליו מה שאין בו. אבל בתרי הרי יש עליו ודאי חוב, אלא לדינינו הוא פטור ובדיניהם הוא חייב, אם כן לא הטילו עליו דבר שאין בו, כיון שהוא נידון בדיניהם.

ד"ה לפי שאין. "אפילו אומרים שנתייאשו". פירוש, דטעמא דיאוש מועיל הוה משום דכשמתיאש מאיזה דבר הרי הדבר אבוד אצלו, ובדבר האבוד אין בו שום כח, אף לא כח בעלות. וא"כ כשיודעים אנו שהדבר אינו אבוד אינו מועיל מה שמתיאש. וכן להפך, כשיודעים שהדבר הוא בודאי אבוד, כמו בזוטו של ים, אינו מועיל מה שאינו מתיאש. ויאוש אינו מועיל אלא בדבר שיאושו עושה את הדבר אבוד.