ביאור ראובן על בבא קמא רכו

גמ' "בזמן שהן מסורים בידך", במלחמה.

"טעותו מותרת". נראה, דהא דקאמר הכא "טעות מותרת", קאי על הא דאמר, "במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור", וקאמר דבטעות ליכא למיחש משום חילול השם, אע"ג דאפשר שיודע לבסוף, דמסתמא לא יודע ואפילו יודע אפשר לו לעשות באופן שלא יהיה חילול השם, כגון שיאמר ליה, "חזי דעליך קסמיכנא". אבל במקום שאסור מן הדין, כמו גזל, אפילו טעותו אסורה. תדע, שהרי התוספות מפרשים דגניבה כגזילה, וגניבה הוי גזל בטעות. ומיהו לפי פשט דברי התוספות ד"ה הכי קאמינא, משמע, דטעמא דגניבה הוי כגזילה הוא משום דאף בגניבה איכא חילול השם, וא"כ משמע דגזילה שלא היה חילול השם, כמו במקום שודאי לא יודע היה מותר, וצ"ע. וכן כתב המאירי, דהא דטעותו מותרת דוקא דטעה מאליו, "שלא מתחבולותיו ולא מהשתדלתו". עיין שם דכל דבריו נעימים.

"ישראל לא שקיל דמי". אלא יתן לו במתנה. ובמתנה אינו רוצה דשונא מתנות יחיה.

"ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא". נראה לי דהכי פירושו: הא לא עבדי כדינא דמלכותא, שהוא ליטול מכס מכל אחד בשוה, אלא מפסידים לאחד יותר מחבירו, והוי גזילה דמלכותא, וכיון שהמלך מצוה לעשות בדינא דמלכותא ממילא הוא מצוה לקחת מכל באגא? ומשני, דזה אינה גזילה דמלכותא, דמותר לו למלך לקחת באופן שלא יהיה לו הרבה טרחא, והיינו, לקחת מבאגא הסמוך והשאר יעלו בכסף. וכי תימא, מי נתן להגבאי הרשות לבאר את הדינא דמלכותא ולבחר באיזה אופן להשתמש? "שלוחא דמלכא כמלכא".

"בר מתא אבר התא מיעבט". נראה דהכי פירושו: אם מסי המלך היו מתחלקים על כל בני העיר, ואחד מהם ברח או העני, מותר לו לגבאי להטיל חלקו אשאר בני העיר, לפי חשבון, ולא אמרינן שדה הגבאי נסתחפה, והיינו פירושה של מיעביט, כלומר, כולם ערבים זה לזה, דמשכון הוי כמו ערב.

רש"י ד"ה לקנא. "בחזקת של נחושת". לפי פשוטו הוא של ברזל. אבל רש"י פירש של נחושת, כנראה, משום דנחושת היא דומה לזהב, ואפשר טפי למטעי. ועיין במהרש"ל שמגיה כאן המלה דפרזלא.

ד"ה ואיבלע. "והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד'". ושאר מפרשים לא פירשו כן. אלא דהישראל נתן לנכרי יותר בכדי שילך לו.

תוס' ד"ה יכול. "ועושה עצמו כלא ידע". פירוש, דזה אינו נקרא טעות, אלא גזילה ממש, אע"ג שנותן לו קצת מעות, דמה לי אם נוטל כולו בחנם או משלם בעד חלק ונוטל חלק בחינם. אבל אם לא היה יודע שגוזל ממונו, אלא היה חושב שכך הוא שויו, זה היה נקרא טעות, דמה לי אם טועה בחשבון או טועה בטיב הדבר או טועה בשויו, בכולם הוא נותן ברצונו הטוב. אבל אין לפרש דהכי קאמרי: "אין להטעותו במקום שהכושי יודע", משום חילול השם, דאם אפשר היה לפרש קרא משום חילול השם, אזי לא היה קשה כלל קושיא דלעיל, "וגזל עכו"ם מי שרי?" שהרי אפשר היה לפרש דהא דאסרה התורה למשוך אותו בע"כ דנכרי היינו משום חילול השם, דהא הכא איכא ודאי חילול השם. וכי תימא דקשה ליה מהא דמזכיר' ר' עקיבא בדבריו "מנין לגזל נכרי שהוא אסור", דמשמע דבלא חילול השם אוסרו ר"ע, דאי משום חילול השם אפילו אבידתו אסורה, א"כ תקשה לר"ע גופיה, מנ"ל למידק מקרא דגזל נכרי אסור אפילו בלא חילול השם, אפשר דטעמא דגאולה תהיה לו הוא משום חילול השם, כמו שמפרשינן גבי וחישב עם קונהו. אלא ודאי סבירא לן דאיסור הכתוב בקרא ליכא לפרשו משום חילול השם, דמשום חילול השם לא היה צריך לכתב. ועיין מה שהביא בש"מ הרא"ש בשם רבינו מאיר.

ד"ה הכי קאמינא. "דאין חילוק בין גניבה לגזילה". כלומר, וכי תימא, דשאני גזילה, משום דידע נכרי ואיכא חילול השם, והיינו טעמא דמאן דסבר גזל כנעני אסור, הא אף בגניבה יש חילול השם. אבל קשה, אי טעמא בגזילה משום חילול השם למה לי קרא לאסור בגזילה, הא אפילו בדבר דמותר אסור משום חילול השם, כמו דאמרינן באבידה. ודוחק לאמר דהנך תנאי סברי כר"ש דדריש טעמא דקרא, וסברי דהא דאסרה תורה בגזילה הוא משום חילול השם, ולפיכך ילפינן דבכל מקום דאיכא חילול השם אסור. ועוד יש לפרש דהתוספות חדא ועוד קאמר י: חדא דגניבה כגזילה, ועוד הא איכא בגניבה חילול השם, ולפיכך אפילו לא יהיה כגזילה היה לנו לאסור. ואע"ג דבגניבה אינו אלא ספק חילול השם, ספיקא דאורייתא לחומרא.