ביאור ראובן על בבא קמא רכד

גמ' "וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין". דאפילו לרבנן דאמרי "בין גדולים בין קטנים חייבין", היינו דוקא קטנים, דאי אפשר להמתין זמן גדול, עד שיגדלו ובתוך כך תכסוף הגזילה, אבל בגדול, למה יקבלו שלא בפני בעל דין? ועיין לעיל לט. בסוף התוספות ד"ה ור' יוחנן.

"דיסקא מב"ד הגדול" (כלומר, הא דקאמר "פתחו ליה בדיניה", פירושו, שנתעסקו בדיניה כל כך עד שיש להם כבר איגרת מבית דין הגדול להמשיך את הדין) וזה אינו נכון, דפתחו ליה היינו שכתבו עליו כבר שטר פתיחה.

"נטרינן ליה בה"ב". כלומר, נטרינן ליה שלשה יומי דדינא, דבשלשה ימים הוא חזקה שלא יבוא עוד. אבל בפעם אחת או שתים עלינו לחשב שמחמת מקרה לא בא.

"תשעין יומין". הא דאמר תשעין יומין קאי למה שאמר מתחילה נטרינן ליה, והכי קאמרי: נטרינן ליה בה"ב וכו', נטרינן ליה תשעין יומין וכו'.

"אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן". ופירשו הראשונים דהיינו דוקא בשעה שצווח ואומר כי השטר מזויף הוא, ונראה שיש איזה ממש בדבריו. אבל אי לאו הכי פשיטא שגובין אף ממטלטלי, דאי לאו הכי, לא יגבו מעולם מכפרן.

תוס' ד"ה ושלחו. "ודין גדול הוא זה". כלומר, והוי זה טעם גדול לצרף בהדי "ושלחו לו ולא בא".

ד"ה מצי טעין. "דאל"כ כל אדם יאמר לחבירו וכו' ", ולא שבקת חיים לכל חי, אבל בנתבע אין שייך לאמר שכשיודע שהתובע אינו יכול ללכת יאמר לו, לא אתן לך כלום, עד שתלך עמי לבית דין הגדול, שהרי יש ביד התובע להלוות רק למי שהוא נאמן, שלא יעשה ערמה כזו, ובזה שהלוהו האמינו על זה, והוא דאפסיד אנפשיה.

בא"ד "דעבד לוה לאיש מלוה". כלומר, דללוה אין כל כך כח כמו שיש למלוה, וסמכינן על מה שכתוב במשלי "עבד לוה לאיש מלוה", אבל עיקר הטעם הוא בכדי שלא תנעל דלת בפני לווין.

בא"ד "בית הועד היינו מקום ב"ד קבוע". נראה דהכי קאמר: בית הועד הוא רק ענין של ניחותא, ששם הב"ד נמצא תמיד ואין צריך לחכות, ואם המלוה דורש הניחותא הזאת נענים לו, מפני נעילת דלת, אבל ללוה אין נענים. אבל ב"ד הגדול הוא ענין של חכמה ודין אמת, ולפיכך נענים לשניהם.

ד"ה מקיימין. "והא דקאמר אסברא לך טעמא דר' יוחנן". כלומר, ומביא מקרא, הא מודה ר' יוחנן דאינו מן התורה ומה שייך להביא מן התורה.

ד"ה עד דאזיל. "דמסתמא בשני דנהו". כלומר, אע"ג שסוף תשעים יום עולה ביום ראשון, שהרי נטרו ליה בה"ב וביום ג' כתבו ליה פתיחה שמאז מתחילים התשעים יום, מ"מ לא דנהו לכתב עליו אדרכתא כי אם ביום שני, דביום ראשון אין ב"ד. והא דלא אמר נטרינן תשעים ואחד יום, משום שאינו חושב היום שדנים כבר בכתיבת האדרכתא.