ביאור ראובן על בבא קמא רכג

גמ' "אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך". כלומר, מה שמחויב ברבית להחזיר אינו אלא מטעם שכתוב, "אל תקח מאתו נשך ותרבית, וחי אחיך עמך", ודרשינן מיניה דהתורה הטילה על הלוקח רבית להחזיר כדי שיחיה אחיו עמו, וכיון שהוא רק מצוה על הלקוח א"כ בניו אינם חייבים, דהם לא לקחו ולא עליהם חלה המצוה. אבל בגזלן, הגזלה בעצמה היא של הנגזל כל היכא דאיתא, ולפיכך אף בני הגזלן חייבים להחזיר. והיינו דמביא הדרש של "אהדר ליה כי היכי דניחי". ולפיכך לא קשה מהא דבגזילה נמי כתיב, "והשיב את הגזילה", דמשמע דוקא הוא עצמו, וכדהקשה ברשב"א. ועוד י"ל כיון דכתיב וחי אחיך עמך, משמע כל זמן שהמלוה חי, דהיינו "עמך"' שאף אתה בחיים אז עליך לראות שגם אחיך יחיה ואסור ליקח ממנו רבית.

"קטנים מי מחייבי". משמע דכשאכלו אפילו מה שנהנו אינם משלמים, מדלא אוקי הא דאמר חייבים במה שנהנו. ואע"ג דבכל מקום דפטרינן בנזקין מחייבינן מה שנהנה, כמו בשן ברשות הרבים, ואפילו בנחבטה, וכמו לקמן בפרה שאולה ששחטוה באונס, לא דמי, דהתם הבעלים בני חיובא, אלא שאי אפשר לחייבם בנזק זה מטעם שהם אנוסים, וכיון שנהנו והרויחו, הרי אין כאן נזק לדידהו אם ישלמו מה שנהנו, ואינם מפסידים כלום באונסם, ופשיטא שאין להם להרויח במה שהזיקו באונס. אבל קטן אינו כלל בר חיובא, ואינו יכול עליו לחול שום חוב על ידי איזה מעשה שעשה, ולפיכך אינו יכול לחול עליו אף חוב זה, לשלם מה שנהנה.

"מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא". נראה לי דהיינו טעמא דמחייבי הבנים לשלם תשלומין גמורין בטבחוה ובהניח להן אביהם אחריות נכסים, דכיון דהניח להן אביהן אחריות נכסים עליהם לחזר אחרי חובות אביהן, וכיון שלא חזרו, וטבחו מה שהיה אביהן חייב להחזיר, הרי פשעו, ולא הוי היזק באונס. וא"ת, כיון דבסיפא חייבין מחמת פשיעת עצמן א"כ לא דמי לחיובא דרישא דאינם חייבים אלא מחמת חיוב אביהם, ואמאי קאמר, "מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא", הרי אפשר להיות דברישא חייב, משום דפליג ארב פפא, ובסיפא פטור, משום דהטביחה אינה נחשבת לו לפשיעה? י"ל, דשפיר קאמר כ"ש אסיפא, דאפילו אם נאמר דהטביחה של הבנים לא הוי פשיעה, מ"מ הוי אונס, וכיון שאביהם היה חייב באונסים משעת שאלה הרי היה חייב אף באונס זה, וכשהניח לבניו אחריות נכסים עליהם לפרע חוב זה של אביהם. והראב"ד כתב הטעם בסיפא, משום דהוי פשיעת האב, שלא אמר להם שהיא שאולה, וכשהניח לבניו אחריות נכסים חייב לשלם בעד פשיעותו. וקשה טובא: חדא, מי לא עסקינן נמי כשמת פתאום, באופן שלא היה יכול להודיע לבניו? ועוד, מה מועלת פשיעתו, הרי אף בלי פשיעה חייב באונסים, אלא דאמרינן שהחיוב בא בשעת האונס, דהיינו בשעה שיש על מה לשלם, וכן כשפשע נאמר שהחיוב בא כשיש על מה לשלם, דהיינו בשעה שטבחוה. ואם נאמר דפשיעה שאני, דאז פשיטא שהחיוב מתחיל משעה שפשע, א"כ כשמתה נימא הכי, דהא מ"מ פשע האב במה שלא אמר להם ששאולה היתה. ובלשון ראשון של רמ"ה משמע קצת כמו שפירשנו.

רש"י ד"ה משום דאין יודעים. "דברי ושמא ברי וברי עדיף". כלומר, דהוי כמו איני יודע אם החזרתיו לך, דחייב אליבא דכולי עלמא. והפני יהושע הוסיף, דבגזילה הוי בחזקת הנגזל, מטעם חזקת מרא קמא, ולפיכך לא שייך הכא לפטור את השמא מטעם שהוא מוחזק. וזהו דוחק, דהא הבא נראה דבמעות איירי, דאי בדבר שהוא בעין, א"כ מה שייך, "ולא פש לך גביה ולא מידי", ובמעות מה שייך חזקת מרא קמא?

תוס' ד"ה אף על פי. "ומיקרי גזילה בעיניה". פירוש, דלא תקשי הא אפילו בגזילה פירשו לעיל בתוספות דאין הבנים חייבים אלא כשעמד בדין דאי לא, הוי מלוה על פה ואין גובין מן היורשין, וא"כ נימא הכא דאיירי בדלא עמד בדין. (ועוד דע"כ איירי בדלא עמד בדין למ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין ואי אפשר כלל להעמידו בדין). ולפיכך כתבו דשאני הכא, שהמעות הן בעין, כדקתני, "אע"פ שיודעין שהן של רבית", והתם דמצריכינן עמדה בדין היינו בגזלה שאינה בעין, ואין חייבין אלא מטעם חוב אביהם.

ד"ה ולא פש. "מגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך". דקשה להו, היאך נאמנים הבנים לאמר שהחזיר אביהם, הא פסולים לעדות הם, מטעם קרובים.

ד"ה קטנים. "פריך טפי להדיא אקטנים". פירוש, משום דקטנים אפילו לרב חסדא פטורין בכל גווני, בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש, אבל בגדולים לרב חסדא חייבין לפני יאוש.