ביאור ראובן על בבא קמא רכא

גמ' "זה זכה בשלו וזה זכה בשלו". כלומר, דמשמע להו דלר' יהודה עשו בני יהויריב כדין, דמותר להם לקבל במשמרתם מה שנותנים להם, ויקריבו בזמן שמותר להם להקריב, דהיינו כשיחזור משמרתם אחר שיתן הכסף, א"כ אף בני ידעיה עשו כדין, שקבלו במשמרתם מה שנתנו להם?

"וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב". והכי קאמר: "נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה" ביחד. ולפי שהיה משמרתו של יהויריב מזכיר יהויריב ברישא.

"לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב וכו' ". נראה לי דהכי דייק, כיון דאמר ר' יהודה דכשנתן אשם ליהויריב מקמי כסף לא קנסינן להו, משום דמותר להם לקבל במשמרתם ויקריבוהו כשיחזיר משמרתם, ואע"ג דהגזלן לא יהיה ליה כפרה כל אותו זמן, לא חיישינן ליה, משום דהוא עבד שלא כדין, ואם כן קנסינן ליה נמי שהוא יביא אשם אחר, אבל לדברי רבנן קנסינן להו לכהנים שישלמו לנגזל, דהוי כמו "הכהנים שפיגלו במקדש", דבמזיד חייבים, והכא נמי מזידים הוו.

"לדברי ר' יהודה אם קיים אשם". כלומד, אפילו לדברי ר' יהודה משכחת לה שיחזיר אשם אצל כסף.

"להדרו ברישא". ואע"ג דבני יהויריב כבר מחלו זכותם לבני ידעיה אפילו על האשם, י"ל כיון דבני ידעיה לא תבעו הוי כמו שלא רצו לקבל המתנה שנתנו להם בני ידעיה, ואין אדם נותן לחברו מתנה בעל כרחו.

תוס' ד"ה אמר רבא. "ואמאי לא יצא העור לשריפה". והראב"ד ז"ל תירץ, "ואפשר דרבי כרבי חנינא סגן הכהנים סבירא ליה, דאמר, מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. ורבי עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול, בזבחים". וקשה לי, הא רבי גופיה קאמר, "דם מרצה על העור בפני עצמו" דוקא, וכדפירשו בתוספות כאן. ואפשר דהראב"ד לא גרס התם, אמר רבי, כדגרסו בתוספות. והרא"ש תירץ, "דמיירי שהופשט קודם זריקה", וקודם זריקה הוא יכול להביא גזלתו, כדכתיב, "אשר יכפר בו עליו", בכפרה תליא רחמנא, וזריקה מכפרת.

ד"ה ת"ל העולה. "דהתם נמי אהעולה קסמיך". נראה דהכי קאמרי, דמלבד אין לו פירוש מיוחד, שהרי הכא אנו מפרשים אותו, מלבד דבר שלאחריו, ובעולת הבקר אנו מפרשים אותו, מלבד דבר הקודם לו, ולפיכך צריך לפרשו לפי הענין, דהענין מראה פירושו של מלבד.

ד"ה וילמד. "לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים". דהוה אמרינן, הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש לא ילפינן.