ביאור ראובן על בבא קמא רכ

גמ' "כאילו עובר על כלל ופרט וכלל וברית מלח". נראה לי על פי הדרש דהכי קאמר: כיון דהכא לא היה צריך לכתוב כלל ופרט וכלל, שהרי אינו מרבה כאן שום דבר מכעין הפרט, א"כ למה נכתב? אלא ללמד דכשיתנו מתנות כהונה בכדי שהכהנים יוכלו להתפרנס ויהיה עתם פנוי ללמד ולהורות, א"כ תתקיים כל התורה כולה, והיינו דכתב כלל ופרט וכלל דהוי הלימוד היותר קשה, משום דאפשר לאמר כעין הפרט בכמה פנים, כמו גבי שור דבור, קרב לגבי מזבח, דבר המטלטל וגופו ממון, בעל חיים, דבר המטמא וכו'. וא"כ לכלל ופרט ע"כ דרושים מורים, ובלי מורים אי אפשר ללמדם. וכן כשיהיו מורים וילמדו את התורה, אז ישמר ה' את הברית עם ישראל ויקוים ברית מלח עולם.

תוס' ד"ה או דילמא. "ויכול להביא אשם מיד וכו' אע"פ שהכסף נתן לידעיה". דאי ליתן אף הקרבן לידעיה מאי קמבעיא ליה, פשיטא, דהרי יכול ליתן לכל משמר שירצה אף שלא בשעת משמרתו, כדמוכח לקמן, דחשיב גזל הגר מהנך דגבולין, משום "שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא", כדפירש רש"י, וכשנותן לו חוץ לירושלים הוא מסתמא שלא בשעת משמרתו, וכיון שכן ע"כ הא קמיבעיא לו, דשמא לידעיה קאי משעת מיתת הגר, כשקנאו השם, משום דאז היה כבר ברור דלידעיה קאי, ואין תלוי בו לבררו עוד. וכיון שהיה כבר נתון הכסף לידעיה, א"כ כשנותן הקרבן ליהוריב הוי כמי שהביא הקרבן אחר שנתן הכסף ויצא.

ד"ה למאי נ"מ. "מאי דשבק להון אבוהון יהב להון". והרא"ש בשם הר"מ תירץ: דלא דמי, דהתם הרי יש לו גזילה גביה וצריך לעשות השבה, והשבה אין כאן, משום דפחות משוה פרוטה לא הוי השבה. אבל גבי חמץ ועבר עליו הפסח הרי הגזילה דאיכא גביה, דהוי דנגזל, הוי כבר עפרא בעלמא, ואומר לו הרי שלך לפניך.

ד"ה וגזל. "לא יצא כדין אשם". ולי נראה לתרץ: דלילה ולחצאין הוו דין בקרבן, דהקרבן אינו בא לחצאין משום דהוי בעל מום, וכיון דהכסף קרוי אשם יש לו דין קרבן, אבל האכילה או ההבאה לבית המקדש הוי דין הקרבה, דכשנאסרו הבמות אין מקריבין אלא בב"ה. וכיון דאת הכסף אין צריכים להקריב, ולא שייך ביה הקרבה, אלא הכהן עושה בו מה שירצה, אם כן אין לכסף דין הקרבה ואפשר לתתו אפילו בגבולין. וכן אמרינן לעיל: "היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו", ואין לו דין האשם, משום דהך דין הוי דין הקרבה, שצריכים להקריבו ואי אפשר משום שמתו בעליו.

ד"ה דאדעתיה. "והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש". והיינו משום דבנפלה מן האירוסין מיירי, כדפירשו בתוספות, אבל אי בנפילה מן הנשואין פשיטא דחושש, דאי אדעתא דהכי לא קדשה עצמה א"כ יהיו כל בעילותיו בעילות זנות, ואין אדם עושה בעילותיו בעילות זנות.