ביאור ראובן על בבא קמא כא

גמ' "דמר סבר פחת נבילה דניזק". כלומר, דלאבא שאול צריך להביא את הנבילה לב"ד לשומה כמה היא שוה בכדי לדעת כמה היה הנזק, דהיינו שיפחתו דמי הנבילה מדמי החיה. אבל לרבנן אין צריך להביא את הנבילה ולשומה דאין הנזק תלוי בדמי הנבילה.

"ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת". ומשמעות דורשין איכא בין אבא שאול לתנא דאחרים.

"ש"מ שמין". והא דחייב ליה לשלם נרגא מעליא, היינו משום קנסא.

"שליא". שליא היינו קרום שהעובר מונח בתוכו שקורין בלע"ז.

"לשני מאי קמ"ל". דלספק איסורא לחומרא לא איצטריך.

רש"י ד"ה אמר שמואל. "והשברים שלו". אבל הכא ליכא למימר דיכול לשלם לנגזל את השברים מטעם ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, והא דאין שמין, היינו לענין פחת נבילה, דהגזלן מפסיד את הפחת שנפחת משעת מיתה עד שעת תשלומין, דדוקא במזיק איכא לחלק בין פחת דמיתה לפחת לאחר מיתה, משום דפחת מיתה הוא גרם ופחת דלאחר מיתה בא ממילא, והוא אינו משלם אלא מה שהזיק. אבל הגזלן משלם אפילו אם מתה מאליה, א"כ אין חילוק לגביה בין פחת דקודם מיתה לפחת דאחר מיתה.

ד"ה דאין מקצת. "דילמא נפקא ורוב נפקא". פירוש, משום דהוי ספק ספיקא: ספק אם הוי ולד או לא, ואפילו הוי ולד, ספק אם יצא רובו. ואע"ג דהוי ספק ספיקא שאינה מתהפכת, דהא אי אפשר לומר ספק אי הוי רובו או לא ואפילו הוי רובו שמא לא היה ולד, מ"מ כיון דהספק אם הוי ולד בא ראשון לפי הסדר דהא מתחילה צריכין אנו להסתפק אם הוי ולד כלל ואחר כך כמה ולד הוי, יש לו דין ספק ספיקא ועיין בדיני ספק ספיקא בש"ך על י"ד סימן ק'.

תוס' ד"ה יביא. "יביא עדים שנטרפה ופטור". והא דאיצטריך קרא להכי ולא ילפינן בק"ו משבועה? יש לומר דשאני שבועה דבשעה שמסר לו לשמור קבל עליו המפקיד לפטור את השומר בשבועה, אבל בלי שבועה לא קבל עליו מידי.

ד"ה אין שמין. "ואפילו סובין", דסובין הוי כמו מיטב וכל דבר שמשלם מיטב דקרקע משלם בסובין דמטלטלין. וכיון דגנב וגזלן נמנו בין עשרים וארבעה אבות נזיקין לענין מיטב, ממילא הוו כאבות לשלם נמי מסובין.

בא"ד "ולא מתים". וה"ה דהוי יכול למילף מהא דכיון דכתיב חיים הוי כמאן דכתיב כאשר גנב, דהא רב יליף לקמן מהכא דקרן כעין שגנב משלם.

בא"ד "קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים", והוי כמו מקח דאי אתי ליה זוזי מחייב לתת ליה זוזי.

בא"ד "כמו גנב וגזלן". כלומר, דההיא בעיא דקמיבעיא ליה בשואל הכי קמיבעיא ליה: הא דשואל מחייב באונסין הוי משום דקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים, וחייב לשלם כעין ששאל, או דילמא הא דחייב הוי משום דקבל עליו לפרוע כל הניזקין, וכיון שכן אינו חייב אלא כמה שהזיק. וכן פסק הלכתא כטעמא בתרא. וכן אמרינן לקמן (קיב.) "היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור, שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד". ולא אמרינן דמשעת שאלה התחייב, כמו דאמרינן התם גבי גניבה.

ד"ה דקא מטהרת. "דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא". כלומר, דהמפלת ספק ולד נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וחומרי נדה. דהיינו כל י"ד ימים הראשונים היא טמאה אע"פ שלא ראתה דם, דשמא הפילה נקבה. ואי ראתה דם בסוף שבועיים או אחרי זה היא טמאה שבעה כנדה דשמא לא הפילה ולד. ואי ראתה דם בשלושים וחמישי יום ושוב ראתה בארבעים ואחד היא טמאה שבעה ימים מהראיה שניה, דשמא הוי זכר והראיה ראשונה הוה בימי טהרה. ואע"ג דיכולים לטהרו מספק ספיקא: שמא לא הוי ולד כלל, והיום הארבעים ואחד הוי יום השביעי לנדתה, ואפילו הוי ולד, שמא היה נקבה, והיום הארבעים ואחד הוי מימי טהרתה, ומ"מ כיון דאי נתיר כאן מטעם ספק ספיקא יהיה לנו להתיר גם כשלא ראתה דם ביום ח' מטעם ספק: שמא לא היה כאן ולד כלל ואפילו אי הוי ולד שמא היה זכר וא"כ ביום הארבעים ואחד התרנו מטעם ספק נקבה וביום ח' מטעם ספק ח' וגבי קולא דסתרו אהדדי לא אמרינן בספק ספיקא. וסברא היא, דכשהתרנו מטעם ספק נקבה הוי משום דאמרנו כי זהו רחוק מן השכל שיהיה הולד נקבה. ואם נאמר כמו כן שיהיה רחוק מן השכל שיהיה זכר ושלא יהיה ולד כלל אם כן מה היה כאן?

ד"ה שליא. "שמא נימוח שפיר של שליא כו' ". כלומר, דהא ברייתא איירי שיצא בראשונה מין חיה ועוף ואחר כך שליא, וכיון שכן, אפשר לאמר דבשליא עצמה לא היה ולד אחר, אלא שהיא שייכת להולד של חיה ועוף, שכן דרך מפלת, בראשונה היא מפלת את הולד ואחר כך את השליא של אותו הולד. אבל ר' אלעזר איירי על כרחך שבראשונה יצאה השליא והולד עוד נשאר בבטן הפרה, דהא מטעם זה מסתפקים להתיר, שמא לא הוי כילוד, ובנידון זה מוכרחים אנו לאמר שהשליא היה ולד אחר אלא שנימוח, דרך מפלת שתצא בראשונה השליא ואחר כך הולד, ולפיכך מוכרחים אנו לאמר שהשליא היה ולד אחר אלא שנימוח, והספק הוא רק איזה חלק מן הולד יצא במקצת השליא.

בא"ד "מיירי בשליא של אחר הולד", כלומר, דהתם איירי שיצא בראשונה מין חיה ועוף ואחר כך שליא, ומטמאינן את היולדת רק משום ספק, שמא היה בשליא ולד מצורת אדם, וא"כ מוכח דאפשר לאמר דהשליא הוא מן הולד שנמצא אצלו ובשליא עצמה אין ולד, ולפיכך הוי ספק ספיקא כשיש ולד אחר חוץ מן השליא.